רשתות האופנה משמידות בגדים חדשים

בימים אלה אני שוהה בפריז, שם נורתה יריית הפתיחה של עונת הסיילים החורפית. ברשת H&M, שפריטיה נמכרים במחירים חד ספרתיים, ושמציעה כמויות עתק של סחורה, לא יכולתי לשאול את עצמי אם כל ההיצע הזה אכן יימכר.

 התשובה, שלא במפתיע, היא לא. והנה, בניו יורק טיימס פורסמה ידיעה המתריעה על אופן הטיפול של חברות וול מארט ו-H&M בבגדים שלא נמכרו. לפי הניו יורק טיימס, אלה מושמדים בקפדנות: החולצות והסריגים מחוררים במכונות מיוחדות, סוליות הנעליים נהרסות, הז'קטים והמעילים נחתכים ושרווליהם מוסרים, וכן הלאה. כל זה נזרק בתוך שקיות זבל, ומגיע לריכוזי האשפה הגדולים של המערב.

בתגובה לידיעה הודיעה חברת וולמארט שבדרך כלל פריטים שלא נמכרו נתרמים לצדקה, ושהמקרה ייחקר. H&M, לעומת זאת, לא נענתה לפניות מהניו יורק טיימס. לי עצמי לא ברור המניע להשחתה. ברוב המקרים מדובר בפריטים שאי אפשר לזהות במבט ראשון עם הרשת, ושדי בהסרת התווית שלהם (פעולה פשוטה בהרבה מהשמדה) כדי להפוך אותם לאלמונים אופנתית.

ב-H&M רואים את הדברים אחרת, ומעדיפים להזיק לסביבה פעמיים – הן בייצור הזבל והן בפעולה הבזבזנית של השמדת הבגדים – וכן להימנע מתרומה למי שידו

 אינה משגת. יש להניח שהחברה חוששת מירידה בערכם של הבגדים אם אלה יתגלגלו לידיים ה"לא נכונות". אלא שכדי להימנע מבעיה כזו אפשר היה לשלוח את הבגדים למדינות רחוקות בעולם השלישי, מקומות שבהם אין לרשת סניפים ושספק אם נוכחות של בגדי המותג בהם הייתה נוגעת באופן כלשהו לחברה.

זו, אגב, ידיעה קטנה שנוגעת לרשת השבדית שהגעתה לארץ מעוררת רעש גדול, ויכולה לעורר בנו כלקוחות ביקורת ראויה. אמנם מדובר כאן על מקרה ספציפי, אבל הוא מעלה על פני השטח את האחריות העסקית שיש למותגים – גדולים כקטנים – ואת היכולת שלנו להשפיע על אלה בהיותנו לקוחותיהם.

ורק כדי להבהיר שיש דרכים אחרות להתמודד עם סחורה שלא נמכרה, מספיק להסתכל על המקרה הישראלי: שווקים ברחבי הארץ מוכרים עודפים של מותגים עולמיים באיחור של כמה שנים ובמחירים שווים לכל נפש; מעצבים ישראלים תורמים בגדים למכירות שהכנסותיהן מועברות לצדקה, כמו אלה של ויצו או של מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית ת"א. התוצאה: פרסומת חיובית למותג, תרומה לחברה וגם הימנעות מייצור מיותר ומכעיס של זבל.

דוגמה ישראלית חיובית: המעצבים תורמים את הבגדים במקום להשמידם (צילום: טלי שני)