אולי בזכות מיטשל נתעורר

האיום ששיגר שליחו המיוחד של הנשיא אובמה, הסנאטור ג'ורג' מיטשל, לפגוע בערבויות לישראל אם לא תשביע את רצון וושינגטון, כמוהו כשעון מעורר למשתעשעים באשליות. הראיון שהעניק לרשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב מפריך את המסר היוצא מירושלים, כאילו ממשל אובמה הולך לקראת ישראל.

מיטשל, הבוחר את מילותיו בקפידה, מבהיר שאין שכר – אלא עונש – לכניעה ללחץ. הלקח נכון שבעתיים בבית ספרו של רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, הידוע ככריש בעל המלתעות החדות ביותר בוושינגטון. עמנואל ואובמה, ידידו האישי משיקגו, חיככו ידיים בסיפוק כשראש הממשלה דהר לאוניברסיטת בר-אילן עם שובו ממקלחת קרה בבית הלבן, והודיע על שינוי של 180 מעלות בתפישת עולמו: הכרה ביהודה ושומרון כמולדת העם הפלסטיני.

הם הבינו שהתפנית הופנמה, כשנתניהו חזר על כך בנאום שנשא בעצרת האו"ם בניו יורק וכשהקפיא את הבנייה היהודית בירושלים המזרחית וביו"ש. לכן, הם מכים על הברזל בעודו חם. הם לוחצים להאצה של לוח הזמנים, להוצאת בקעת הירדן ממפת הביטחון של ישראל, לשחרור מאסיבי של טרוריסטים פלסטינים, להימנעות מבנייה אפילו בשכונת גילה בירושלים ומנופפים באיום הערבויות – לחץ פסיכולוגי שקשה לממשו.

התקפלות ישראל בפני אובמה מהווה תופעה חריגה בזירה הפנים-אמריקנית והבינלאומית שאינה מאירה פניה לנשיא הטרי. צניחתו בסקרים היא החדה ביותר שספג נשיא כלשהוא מאז 1975. מספר הולך וגדל של מחוקקים דמוקרטים מתרחקים ממנו מחשש לגורלם בבחירות המתקרבות, והאבטלה הגבוהה, הגרעון הקציבי הגבוה ביותר מאז 1945 והידרדרות המצב באפגניסטן ובעיראק הופכים במהירות ל"כרטיס הביקור" שלו.

בסיס הכוח הליברלי מאוכזב מנכונות אובמה לסרס הצעות חוק כדי להביא לאישורן בקונגרס, למרות הרוב הדמוקרטי המאסיבי. הרפובליקנים שואבים עידוד מכישלונותיו, והגוש העצמאי (30% מציבור הבוחרים) שהעניק לו את הניצחון הסוחף ב-2008 מפנה לו עורף ב-2010. מאז כניסתו לבית הלבן בינואר 2009, הוא סופג סטירות לחי מאיראן, רוסיה, סין, צפון קוריאה, ונצואלה, עיראק, אפגניסטן ופקיסטן ולהערות ציניות מצרפת ומערב אירופה. אבל ירושלים פועלת כאילו היא עומדת בפני "בולדוזר" שאין לעמוד בפניו.

נרתעים מרם עמנואל

ב-1992, בעיצומו של המאבק על הערבויות, אמר לי מנהיג הרוב בסנאט, ג'ורג' מיטשל בעצמו: "האם ישראל אינה יודעת שארה"ב היא לא מונרכיה, שהנשיא אינו כל-יכול ושהקונגרס שקול בעוצמתו לנשיא?!"

ב-2010 ממשלת ישראל עדיין לא יודעת זאת. במקום למנף את מוקדי התמיכה הקריטיים בקונגרס, הקובעים את גורל מדיניות אובמה, היא רואה בקונגרס "שחקן משנה". ירושלים נרתעת מאיומי רם עמנואל "להימנע מעקיפת הממשל דרך הקונגרס". היא אינה מבינה שקבלת תכתיבו  מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקנית, לציבור האמריקני ולנציגיו בקונגרס ופגיעה חמורה באינטרסים חיוניים של ישראל.

מול האתגר של ממשל אובמה, על ממשלת ישראל לאמץ את דפוס ההתנהגות של כל ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר: קידום אינטרסים ישראלים על ידי הדיפת לחץ אמריקני. כך עשה בן גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות לחץ ברוטאלי מוושינגטון וכאשר הקים את הכור הגרעיני בדימונה מול לחץ הנשיא קנדי. כך עשו לוי אשכול וגולדה מאיר, כאשר הקימו את רמות אשכול, רמות, נווה יעקב וגילה בתגובה ללחץ נשיאותי, כך פעל בגין כאשר הפציץ את הכור הגרעיני בעיראק על אף לחץ אמריקני, אירופאי, בינלאומי ופנימי.

התנהגות המנהיגים הישראלים גרמה למתיחות קצרת-טווח אך לשדרוג ארוך-טווח של מעמדנו האסטרטגי בוושינגטון ובמזרח התיכון.

יורם אטינגר, מומחה לענייני ארה"ב ומנכ"ל "במחשבה שנייה"