היא לא היתה יפהפיה, אבל משהו בה משך אותי
בזמן ההמתנה ראיתי אותה, עם שיער שחור, שופע וארוך שבא ללטף, יושבת עם מחשב נישא על ברכיה ומתקתקת נמרצות. אני מגלגלת את המזוודה הקטנה האדומה שלי ומחפשת משהו. "הזדמנויות יש בכל מקום", אמרה סבתא שלי שהתגרשה חמש פעמים וחיה כעת עם בעלה השישי, מאוהבת בו כמו בת 16 . את ההזדמנות שלי מצאתי בשדה התעופה. פנטזיה
הטיסה שלי יוצאת בעוד ארבע שעות, ואני תקועה בשדה תעופה ענקי אי שם ליד איזו עיר גדולה בערבות המושלגות של ארץ אין סופית. רק נחתתי מטיסה משעממת אחרת, נמאס לי לשבת ונמאס לי לקרוא ונמאס לי לנמנם, רוצה משהו אחר ולא יודעת מה.
שדה התעופה מסודר, מאורגן ומנוכר. מצחצח נעליים עמל על גבר מהודר עם נעלים שהבריקו עוד לפני שהחל במלאכה, אשה ענקית לועסת המבורגר לא בגלל שהיא רעבה אלא בגלל שהיא רגילה, נערות פעלתניות חולפות במהירות על המסוע שנושא אותם לאי שם, אנשים משמימים יושבים ובוהים ומחכים בהשלמה למטוס שיבוא לאסוף אותם.
אני מגלגלת את המזוודה הקטנה האדומה שלי ומחפשת משהו. "הזדמנויות יש בכל מקום", אמרה סבתא שלי שהתגרשה חמש פעמים וחיה כעת עם בעלה השישי, מאוהבת בו כמו בת 16.
ואז ראיתי אותה, עם שיער שחור, שופע וארוך שבא ללטף, יושבת עם מחשב נישא על ברכיה הרזות ומתקתקת נמרצות. התיישבתי מולה, לא בדיוק, קצת באלכסון, לא קרוב מדי, צופה בהבעות פניה המתחלפות כשאצבעותיה הדקיקות שולחות מילים למישהו אי שם. קלטתי חיוך של הנאה שהבזיק לרגע על פניה, חיוך אמיתי שמשותף לה ולזה שיקרא את המילים בעוד כמה דקות או שעות או לעולם לא.
היא לא היתה יפה במובן הקלאסי, גם לא בעיני רוב הגברים שבשדה התעופה, או בארץ המושלגת הזו, או אפילו בכל העולם. אבל היה בה משהו שמשך אותי, מין חיוניות חייתית ואנרגיה שזרמה מהאצבעות המתקתקות. עקבתי אחרי ארשת שפתיה ואחרי החריצים הדקים שמצידי פיה שזזו כל הזמן. היה לה אף ארוך וישר, פנים צרות עם עצמות בולטות וסנטר שגומה במרכזו. ואז היא הרימה את ראשה ומבטינו הצטלבו. היו לה עיני דבש נפלאות, ענקיות, מעט מלוכסנות, כעיניי איילה.
היא המשיכה להביט, והעיניים שלה דיברו לעיניים שלי
היא לא השפילה את עיניה. בארץ הזאת, כשמבטים מצטלבים בטעות או לא בטעות, רוב האנשים יחייכו בחביבות וישלחו 'שלום' סתמי ולא מחייב ויפנו למעשיהם. אבל היא המשיכה להביט, והעיניים שלה דיברו לעיניים שלי ואפילו יותר עמוק.
השעמום נעלם, ואת מקומו תפסה התרגשות. הצצתי על הנעליים העדינות שהיא נעלה, על המזוודה הקטנה והאדומה שלה שנראתה כמו שלי, על ברכיה החשופות, על חצאית הקפלים, על האצבעות הארוכות שנחו כעת בשלווה על המקשים, החולצה הלבנה, גומת הסנטר, השפתיים, החריצים, ושוב העיניים הגדולות שעדיין הסתכלו לתוך עיניי בסקרנות ואולי בהזמנה.
היא היתה רחוקה מכדי שאדבר איתה, וגם לא רציתי לחלוק את מילותיי עם האנשים שמסביב. ולכן קמתי וישבתי לידה, והיא חייכה.
"משעמם לי", אמרתי, "יש לי ארבע שעות לשרוף ואני מרגישה כמו אריה כלוא בכלוב מחומם בערבות הקרח".
"בואי אספר לך סיפור על אריה", אמרה בקול פעמונים.
אריה אחד צעיר ורב כוח חי בסוואנה קרוב ליער מוריק וסבוך. האריה לא חי לבדו אלא עם קבוצה של לביאות ואריות צעירים, שהרגישו שהעולם שייך להם. האריה שלנו אהב לקום כל בוקר מוקדם כשהחמה רק הפציעה, לטייל קרוב ליער, להקשיב לציוצי הציפורים ולהרגיש את העולם האחר בין העצים העתיקים.
בוקר אחד עמדה שם בגבול שבין הסוואנה והיער איילה אחת רזה וקטנה שהביטה בסקרנות על מרחבי הסוואנה העצומים ועל קבוצת האריות ששכבה סרוחה ועצלנית, חורפת את שנת הבוקר. האריה שלנו, בלי להבין מדוע, הרגיש שדמו רותח לנוכח הטרף הקל וזינק בנהמה מחרידה אחר טרפו. האיילה המבוהלת זינקה אף היא למעבה היער, והחל מרדף שבסופו שכבה האיילה בקרחת יער כשכפו הגדולה של האריה על צווארה. האריה כבר היה מוכן לקרוע את צווארה העדין ולכלות בה את תשוקת הטרף שבו, אבל היא פנתה אליו בקולה הענוג.
"תראה, אריה מלך החיות, תראה במה אתה מתעסק, תראה את גופי הצר והרזה, הרי אין עלי כמעט בשר וכולי עצמות ורגליים גרומות, מה ייצא לך אם תטרוף אותי, אפילו לארוחת בוקר איני מספיקה".
האריה הביט לתוך עיני האיילה שלה שהיו פתוחות לרווחה ולא ראה שם שום פחד.
"תראה אריה", המשיכה בקולה המתוק, "יש לי הצעה בשבילך ששווה יותר מליטרת הבשר שלי. אני מכירה את היער היטב, אני אראה לך דברים שמעולם לא ראית, שלא דמיינת, מקומות שאף אריה לא פסע בהם לפניך".
כעת האריה היה כבר יותר סקרן משהיה רעב, וכפו הרפתה מצווארה של האיילה.
"אוקיי", אמר במבטא של אריות, "תראי לי", ובליבו חשב - אולי אטרוף אותה אחר כך.
"סבלנות", צחקה האיילה, "כדי להכיר את היער צריכים סבלנות, ונכונות, ופתיחות, וזמן. בוא מחר בבוקר לגבול של הסוואנה ואני אראה לך את קסמיי היער".
למחרת בבוקר, לפני שכל האריות התעוררו, צעד האריה שלנו לגבול היער והרגיש קצת טיפש, אבל להפתעתו האיילה כבר היתה שם. הם צעדו לתוך היער, והאיילה לא דיברה הרבה, רק עצרה מידי פעם והצביעה על זוג ציפורים מרחפות בין העצים, על גורי דובים שמשחקים בפרווה של אמם, על הפילים הגדולים שמתגודדים בעצב מעל גופת חברם, על הנמלים החרוצות שכל חייהם עבודה. האריה היה מוקסם, ופתאום הרגיש משהו שהוא אף פעם לא הרגיש עם הלביאות שלו.
כך הם נפגשו מידי יום לטיול של בוקר בין עצי היער, על גבעות חשופות, ליד מעיינות מפכים, ואפילו בשדות קוצים. תאוות הטרף התחלפה אצל האריה בעדנה ובשקיקה לפגישת הבוקר עם האיילה. היה להם סלע שטוף שמש בקרחת יער אחת, שם האריה אהב להשתרע ולהשתזף, כשהאיילה מתכרבלת בין כפותיו הגדולות.
ובוקר אחד, לפני שנפרדו, היא נשקה לו על שפתיו העבות, הרעמה שלו דגדגה אותה והיא צחקה. הוא לא ידע מה קורה לו, אף לביאה לא נשקה אותו מעולם. הוא הלך מבולבל כל אותו יום ולא ישן כל אותו לילה, וכשנרדם לפנות בוקר, הוא חלם על פרחים. הוא התעורר מאוחר, השמש עמדה כבר ברבע השמיים. נחרד הוא רץ לקצה היער, מקווה בכל ליבו שהיא עדיין מחכה לו שם. בדרך הוא קטף בפיו פרח אדום לתת לה. וכשהגיע לגבול היער, מצא אותה שם שוכבת ללא תנועה, ואחת מהלביאות שלו עומדת מוכנה לקרוע את בשרה.
הוא התנפל על הלביאה בשאגה אדירה, כואבת, מהדהדת, שהחרידה את כל היער. הלביאה ברחה, לא מבינה מה קרה לו. הוא התקרב לגופתה של האיילה וראה שבפיה עדיין החזיקה פרח אדום שקטפה במיוחד בשבילו. הוא הניח את הפרח האדום שבפיו על הפרח האדום שבפיה וליבו נקרע מרוב צער. הוא חיבק אותה בכפותיו הגדולות וליקק את פניה - ואז היא פתחה עין אחת ועוד אחת, ואושר אדיר הציף אותו.
ושם בשדה התעופה, נפעמת, דומעת, הברך שלי נגעה קלות בברך שלה, והמזוודה הקטנה האדומה שלי נשקה למזוודה הקטנה האדומה שלה.
איש גדול עם מגבעת בוקרים ומגפי קאובוי פילס את דרכו בין היושבים והתיישב בכוח מצידה השני של האיילה שלי, כשבידו שני המבורגרים ענקיים עם חתיכות בשר עסיסיות, ננוטפות רוטב אדמדם שכמעט וטפטף על ברכיה הענוגות של האיילה שלי.
"המטוס עוד מעט ממריא", אמר לה בקול קשוח, סוקר אותי באיבה, "צריך לזוז".
הוא קם ממקומו והחל לצעוד במרץ, כשבידו האחת המבורגרים נוטפים ובידו השנייה מזוודה ענקית, מתגלגלת ושחורה. האיילה שלי הסתכלה לעברי בצער, עד שליבי המה. היא התכופפה אלי ונשקה אותי על שפתיי, בעדינות, ברגש, בחום. אשה זרה בשדה תעופה זר, עם עיניים של איילה ושפתיים רכות וחמות ואנשים מסביב. העולם עצר לרגע ואלוהים חייך.
היא קמה ואמרה שהיא צריכה לעלות על המטוס, גלגלה את המזוודה הקטנה האדומה שלה ונעלמה לי. ואני עצמתי את עיניי ועדיין הרגשתי את שפתיה, את עיניה הזוהרות ואת קולה השקט והמלטף. ישבתי שם למצות את הרגע, להחזיק בתחושות לפני שיתפוגגו. איני יודעת את שמה, איני יודעת את כתובתה, אבל אני יודעת שהיא הרגישה אותי, ועדיין שפתיה על שפתיי.
בערב, במלון נידח בעיר קטנה ומושלגת, אני זורקת את המזוודה הקטנה והאדומה על המיטה ומשתרעת לידה. השפתיים שלי עדיין בוערות ואני מריחה את ריח האיילה, ריח אמיתי, הריח של המזוודה. אני פותחת אותה בהתרגשות והריח מציף אותי. אני מלטפת את הבדים העדינים והלא מוכרים. יש גם תג למזוודה ויש גם שם – "איילת" – עם מספר טלפון.
מין חיוניות חייתית שזרמה מהאצבעות המתקתקות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
