הזמר הצרפתי מאנו סולו הלך לעולמו

אחרי שנים שבמהלכן שימש פה לנשאי נגיף האיידס ברחבי צרפת, הלך לעולמו היום (א') בפריז האמן מאנו סולו. הזמר והמוזיקאי המחונן היה בן 46 במותו. סולו אושפז בבית החולים ב-12 בנובמבר אחרי קונצרט ענק באולם אולימפייה. סיבת המוות, כך מסרו משפחתו ובת זוגו, קשורה במפרצות שגרמו לבקעים בכלי דם מרכזיים. "הוא נלחם באומץ במשך חודשיים", אמרו בני משפחתו לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP.

סולו הוציא לאורך השנים מספר אלבומים שהביאו מגוון רחב של ז'אנרים מוזיקליים בהם מקצבים אפריקניים ומקצבי הטנגו ואת קולם של פרברי פריז ורחובותיה האחוריים. שיריו, שנתנו ביטוי נרחב ללשון הסלנג, התייחסו תדיר לקשיים של החיים המודרניים. סולו, שהיה במשך שנים חולה באיידס וטופל בקומבינציות תרופתיות שונות, הפך את הנושא למרכזי ביצירתו.

ב-1997 עם צאתו לחנויות של אלבומו "Je Sais Pas Trop" (אינני יודע הרבה) שר סולו: "קורה שאני עדיין בוכה על דרכי החוצה, מפחד מהמוות, אבל אני עדיין חי". אלבומו האחרון "Rentrer Au Port" (לחזור לנמל), שיצא לחנויות לפני חודשים ספורים, כאילו ניבא את מותו. הזמר הצעיר והפרובוקטיבי שהחל בשוליים אך במהרה זכה לתשומת לב תקשורתית ולהערכה רבה בקרב העושים בתחום המוזיקה בצרפת, הפך את מחלתו לתמה מרכזית כסימן למאבק על החיים. כתיבתו הרדיקלית הובילה שינוי ממשי בתפיסת המחלה בקרב ציבור רחב בצרפת כמו גם בנושאים אחרים כמו המאבק בעוני, באלימות ובנושאים חברתיים אחרים.

הוא נולד ב-27 באפריל 1963. אביו ז'אן קאבו, (Cabu), נחשב כאחד הקריקטוריסטים הפוליטיים המפורסמים בצרפת שזכה לפרסום בעיתונות האנרכיסטית. אמו איזבל, גם היא לוחמת בעלת שם בתחום האקולוגי ומי שהקימה את המגזין ה"ירוק" הראשון בצרפת ("La Gueule Ouverte" – פה פתוח). סולו גדל באווירה פוליטית כשהוא מוקף באמנים ואינטקלטואלים. בנעוריו סבל מבעיות של סמים והתמכרות קשה לאלכוהול. בגיל 17 החל לנגן בלהקת פאנק-רוק ועסק בציור. ציוריו זכו להצלחה במעגל הגלריות והוא חתם עליהם תחת הפסבדונים Boredom, כמחווה לשירם המפורסם של הסקס פיסטולז. יצירותיו עשו להן שם ובמהרה הציגו בתערוכת יחיד בניו יורק. בסופו של דבר המוזיקה שבתה את ליבו והוא החליט להפוך את היצירה המוזיקלית למרכזית בחייו.

בתחילת שנות התשעים הופיע עם להקת La Marmaille Nue במועדונים

שונים ברחבי פריז וזכה להצלחה רבה בעיקר בקרב בני נוער וצעירים בשל המילים הבוטות שבטאו את הזעם והביא לידי ביטוי גם את אופיו המרדני. אלבומו הראשון, שנשא את שם להקתו, יצא לחנויות בסוף 1993. האלבום, שעשייתו לוותה את הגילוי שהוא נשא, הפך למעשה לציון דרך במאבק נגד האיידס. האלבום הראשון מכר כ-100 אלף עותקים אבל כוחו האמיתי של סולו היה על הבמה בקונצרטים ברחבי צרפת שמשכו קהלים רחבים.

אלבומו השני זכה להצלחה גדולה יותר אפילו מאלבום הביכורים ומכר כ-150 אלף עותקים. במסע ההופעות שליווה את צאת האלבום בשנת 1995 הודיע סולו לקהל מעריציו: "יש לי שתי הודעות: אחת שמחה השנייה פחות. הראשונה היא שאינני נשא יותר. השנייה היא שאני חולה באיידס". במקביל לקריירת המוזיקה שלו מאנו סולו פיתח גם את שאר כשרונותיו בהם אמנות. הוא עיצב את עטיפות אלבומיו, הקים הוצאת ספרים בה הוציא לאור שניים מספריו: אנתולוגיית שירים בשם "אני שם" (1995) והרומן "ג'וזף מתחת לגשם" (1996). משנת 2001 מאנו סולו התחיל להתעניין בעולם האינטרנט ויצר ופיתח את האתר הרשמי שלו סביב נושאים פוליטיים, חברתיים ואמנותיים.