סוג ב'
מותחן האימה "הסוג הרביעי" עושה שימוש באמצעים מסריחים על מנת לגרום לכם להאמין בסיפור. לא רק שזה מעצבן, זה גם לא ממש עובד
"בסופו של דבר, אתם תבחרו במה להאמין", מכריזה השחקנית מילה יובוביץ' בקטעי הפתיחה והסיום התיעודיים לכאורה של "הסוג הרביעי" ("The Fourth Kind"), מותחן האימה/מדע בדיוני שמגיע אלינו כעת באיחור אופנתי. התגובה להכרזה הזו - ואין כאן שום ספוילר למקרה שחששתם - מתבקשת למדי: אתם לא תאמינו בכלום.
ניסיונותיה של טיילר לחלץ את האמת הנסתרת באמצעות היפנוזה מובילים לשורה של אסונות שבסופו של דבר יובילו אותה לאחראים האמיתיים לשלל התופעות. בדרכה אל האמת המטרידה, העלילה מזגזגת בין ז'אנרים ותחומי עיסוק - מהתרבות השומרית ועד תצפיות עב"מים, מסרטי דיבוק ועד מותחנים פסיכולוגיים.
"הסוג הרביעי" הוא עוד שגריר של גל האימה הדוקומנטרית, כמו "פרויקט המכשפה מבלייר" או "פעילות על טבעית". אלא שבניגוד לשני הסרטים הללו, הבמאי אולטונדה אוסונסנמי לא מסתפק בקטעים אותנטיים למראה שיאפשרו כניסה למציאות אלטרנטיבית אמינה.
"הסוג הרביעי". ניסיון נואש להדגיש את האותנטיות דרך ניגוד
במקום זאת, הוא מבקש להדגיש את האותנטיות של הסיפור באמצעות שחזור לכאורה של אירועים פיקטיביים, מעין סרט-בתוך-סרט בו הוא שוזר את הקטעים הכביכול מקוריים, דבר שאמור לשוות להם אמינות באמצעות הניגוד הקיצוני. בין לבין, מבצבצים קטעים שאמורים להיות החוט המקשר של האירועים השונים - ראיון שמעניקה אבי טיילר "האמיתית" לאוסונסנמי, שמגלם את עצמו.
ההצהרה כי הסרט מבוסס על מקרים אמיתיים והניסיון להציגו כשילוב בין תיעוד ושחזורים, נתמכו על ידי קמפיין שיווקי שכלל קטעי חדשות וגזירי עיתונים שעוררו ספקות רבים בארצות הברית בכל הקשור לאמיתות הסיפור. תחקירים שבדקו את הנושא לא הצליחו לאתר עובדות שיתמכו בסיפור, ובסופו של דבר הודו אולפני יוניברסל בפיברוק הקטעים והכתבות ששימשו לקידום הסרט.
כשר אבל מסריח
האם זהו טריק לגיטימי? יש שיטענו שאוסונסנמי חצה את הגבול הדק שבין המאמץ להכניס את הצופה לאווירה הולמת ומשכנעת לבין הטעיה גמורה, גימיק זול שכל-כולו זיוף מקומם. אבל גם אם ניתן ל"סוג הרביעי" ליהנות מהספק ומהפריבילגיה להשתמש בשיטה השנויה במחלוקת הזו, נשאלת השאלה המהותית יותר: האם זה בכלל עובד?כאן, למרבה הצער, התשובה שלילית. למרות השימוש במוזיקה דרמטית, רעשים מהדהדים ומטרידים והשילוב של קטעים תיעודיים לכאורה לצד אלו המשוחזרים, "הסוג הרביעי" מתקשה לייצר איזשהו מתח, למעט בכמה רגעים בודדים וקצרים. המסלול לפענוח התעלומה רק מצעיד את העלילה למחוזות הבנאליים, ובהעדר כישורי בימוי מרשימים ואסתטיקה מצמררת, לא נותר הרבה שיעמוד לזכותו של הסרט.
מתוך הסרט. אורן פלאי השיג יותר בפחות אמצעים
הציפייה המתמשכת הזו למשהו שלעולם לא יקרה מזכירה במידה רבה את "פעילות על טבעית". אולם סרטו של אורן פלאי לפחות יכול להתגאות במינימליזם שנעדר מ"הסוג הרביעי". לפחות למראית עין, עומדים לרשותו של אוסונסנמי כלים בעלי פוטנציאל משמעותי יותר לייצר מתח, בעוד שלפלאי למעשה לא היתה כל אפשרות אחרת. זו ככל הנראה גם הסיבה לכך שפלאי זכה להצלחה מסחררת בקופות, בעוד "הסוג הרביעי" נעלם מבלי להותיר חותם משמעותי.
עם זאת, ישנה סוגיה מעניינת העולה מהסרט, גם אם יוצריו לא ממש כיוונו אליה. הפער שבין החלקים הכאילו-משוחזרים בכיכובה של יובוביץ' לבין אלו ה"אותנטיים",
בכיכובה של בת דמותה החיוורת והשדופה של הכוכבת הראשית, רק מדגישים עד כמה הקולנוע ההוליוודי המסחרי והמלוטש איבד את כושר השכנוע שלו.
זהו האתגר שהפנה את "פעילות על טבעית" ו"פרויקט המכשפה מבלייר" למחוזות השאובים מהאמנות התיעודית. השעטנז הזה בו נוקט "הסוג הרביעי" מוכיח כי בצומת הזה שבין שני נתיבים מנוגדים, לא פשוט כל כך לסלול את דרך האמצע. מעניין יהיה לראות במאי שיצליח לנצל את אותם הכלים ולייצר סרט אפקטיבי שנהנה גם מהאותנטיות המוקומנטרית וגם מהיתרונות האסתטיים שמספקת הוליווד המסחרית. לרוע המזל, אוסונסנמי רחוק מלעמוד במשימה.