כשהשיר נגמר פשוט ידעתי - אני מאוהבת
שורות משירים של אליוט סמית יכולות להתאים למצב הרגשי שלנו בדיוק מפחיד. מה עושים כשנפרדים ממי שהכיר לנו את הזמר האהוב עלינו, האם צריך להתגבר על שניהם?
כל השירים שאני שומעת, או לפחות אלה שאני באמת אוהבת, מתקשרים לי למשהו, בדרך כלל לאדם ספציפי בסיטואציה מסוימת בחיים. זה נכון גם לגבי שירים שלמדתי להכיר ולאהוב לגמרי בעצמי.
את אליוט סמית הכרתי לפני קצת יותר משנתיים, כששלחו לי את Say Yes דרך המסנג'ר. אני זוכרת שהוספתי את האדם ששלח לי אותו למסנג'ר במיוחד למטרה זו. עד לאותו רגע דיברנו רק באייסיקיו המיושן שלי שסרב לקבל קבצים, והוא התעקש שאני מוכרחה לשמוע את השיר הזה.
מעטים האנשים שאני מוכנה לקבל את ההמלצות שלהם. בדרך כלל, כשכופים עליי לקבל קובץ של שיר ולשמוע אותו אני הופכת חסרת סבלנות, ורק אם מתחשק לי להיות אדיבה אני מאזינה לו, בזמן שאני עושה פעולות אחרות ברחבי הבית כדי לצאת ידי חובה.
זו היתה הפעם הראשונה בה כל העיסוקים שלי מסביב נעצרו כדי שאוכל לשמוע את השיר כשהוא סיים לעבור למחשב שלי. היה די מאוחר בלילה, ואת השולח הכרתי זמן מה באופן וירטואלי בלבד, אבל הוא עניין יותר ממה שכל בנאדם אחר עניין אותי אי פעם.
הוקסמתי לחלוטין מכך שמישהו שולח לי שיר כזה
אני חושבת שלקחו שני משפטים בלבד בשביל לגרום לי להתאהב, לא בשיר ולא באליוט, אלא באדם ששלח אותו. הוקסמתי לחלוטין מכך שמישהו מסוגל לשלוח לי שיר כזה, ולמרות הנטייה הטבעית שלי לפקפק בבני אדם ובמניעים שלהם, לא הטלתי ספק שהשיר נשלח מתוך כנות ולא ממקום מחושב כדי להרשים או לרגש.
כשהשיר נגמר פשוט ידעתי. ידעתי שזה האדם הראשון שפגשתי מימיי שאני מסוגלת ורוצה להתאהב בו בצורה אמיתית, ומאותו רגע גם ידעתי שזה יקרה. לא משנה מתי נפגש, לא משנה איך הוא יראה ולא משנה בעצם כלום יותר, אני כבר מאוהבת בין אם אני מבינה את זה או לא, רק כי אני רוצה להיות.
כשנפגשנו באמת התאהבתי, באדם שלא ידעתי עליו כמעט כלום פרט ליכולת ניסוח הודעות הטקסט שלו דרך פלאפונים של אחרים וכמה שיחות באייסיקיו.
כל כך רציתי להתאהב בו עוד לפני שנפגשנו, שאני אפילו לא יודעת מה היה המניע האמיתי של האהבה הזאת. אבל היא היתה אמיתית, הכי שאפשר. זה התחיל מהתאהבות בשיר, שהובילה אותי להחלטה מודעת להצליח לפתח רגש, בראשונה בחיי. אבל בפועל, השיר היה רק הניצוץ הראשוני שנתן את האפשרות להיכרות אמיתית.
במקביל לקשר שלנו נרקם קשר אולי אפילו יותר אמיתי גם ביני לבין אליוט סמית. ככל שהכרתי יותר את האדם ש"שידך" ביני לבין אליוט, הכרתי יותר את אליוט. קניתי עוד דיסקים, קראתי מאמרים וקניתי את הביוגרפיה בהזדמנות הראשונה כשמצאתי אותה בארצות הברית.
לאבד שתי אהבות אמיתיות בבת אחת
רציתי לדעת עליו הכל, כי ככל שיודעים הכל ועדיין אוהבים או אפילו אוהבים יותר, זה יותר אמיתי. הגעתי לרמה כל כך אובססיבית, שבשלב מסוים כבר ידעתי על אליוט סמית יותר ממה שידע זה שהכיר לי אותו. האזנתי גם לדיסקים שהוא לא מצא בהם עניין לשמיעה ואת כל גרסאות הכיסוי לשירים שהוא אפילו לא ניסה לחפש.
כשנפרדנו, שמעתי הרבה אליוט בשבועות הראשונים. A Fond Farewell התנגן אצלי במערכת ברכב בלופ קבוע, מוריד דמעות כל פעם מחדש. הקשר נמשך רק חודש, אותו חודש בו נאחזתי ברגש בכל הכוח, ואחריו הבנתי שהגיע הזמן להרפות בכל מחיר. כאן למרבה הצער נכנס גם אליוט לתמונה. לא היה לי ברור איך אהיה מסוגלת לאבד שתי אהבות כל כך אמיתיות בבת אחת, אבל ידעתי שזאת הדרך היחידה.
זו מסקנה שהגעתי אליה כשנהגתי הביתה חודש בדיוק אחרי הפרידה. Say Yes החל להתנגן ברכב עד שאליוט הגיע לשורה
We broke up a month ago, But I grew up - I didn't know I'll be around the morning after
השורה הזאת כל כך הכאיבה לי, שפשוט כיביתי את המערכת מיד והמשכתי לנהוג הביתה בשתיקה צורמת, דמעות ומודעות אמיתית לצורך להרפות.
עברו בערך שמונה חודשים מאז. אל אליוט חזרתי כמה שבועות אחרי אותו יום (ואחרי סטוץ עם מוריסי, כדי למלא את החלל הריק), כשהבנתי שאחרי מערכת יחסים מלאת ויתורים מצידי, זה ויתור אחד שאני לא מוכנה לעשות.
הוא אולי הכיר לי את אליוט, אבל הוא לא ייקח אותו ממני בפרידה.
התגברות בצד, אני פשוט רוצה לשמוע את השיר
רק את Say Yes לא הייתי מסוגלת לשמוע יותר. השיר האהוב עליי של האמן האהוב עליי נמחק מהפלייליסט שלי, בגלל הבחילה הממשית שהוא גרם לי בכל פעם. הרגשתי כמו ב"תפוז המכני": נעשה עליי ניסוי, ומעתה ועד עולם כשהשיר הזה יתנגן הגוף שלי יגיב באותה דרך ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בנידון.
לפני שבוע נסעתי ברכב וחיפשתי משהו לשמוע, כשראיתי את השיר ברשימה. החלטתי שזהו, אם אני באמת מתיימרת להאמין שהמשכתי הלאה, זה המבחן האולטימטיבי. והאמת, בלי קשר למבחנים, פשוט רציתי לשמוע אותו. בשבוע האחרון האזנתי לו שוב כמה פעמים, לא מתוך אובססיביות או תלות, אלא פשוט כמו כל השירים בנגן הוותיק שלי.
אני לא יכולה להגיד שהוא לא עובר לי בראש כשהשיר מתנגן, אבל הבנתי שאני גם לא רוצה להגיד את זה. אני רוצה שיקרה בדיוק מה שקרה לי היום: אני אקשיב לשיר פשוט כי אני רוצה, אחשוב על איך זכיתי להכיר את השיר ואסתכל על הכל בנוסטלגיה, קצת עצב מהול בקצת הקלה.
בלי השיר הזה לא הייתי זוכה להרגיש את מה שהרגשתי שנה וחצי, או יותר נכון: בלי מה שהרגשתי שנה וחצי, לא הייתי זוכה להכיר את השיר. כנראה שזה מה שגרם לי להבין שהתגברתי באמת.
כבר אין בי את הצורך לשכוח.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם פרידה
