באיחור אופנתי: ג'וליה מסכמת את העשור שלה

ביקשנו מג'וליה לסכם את העשור שחלף באופנה וקיבלנו חשבון נפש נוקב על מערכות היחסים של הנ"ל עם מערכות לבוש מימי היסודי (ולא שזה היה מזמן) ועד היום

לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב סיכום עשור אם לא היו מבקשים ממני לכתוב אחד כזה, ויש לכך שלוש סיבות:

אני אמנם בחורה עם סטייל והכל, אבל בין זה לבין לסכם עשור אופנתי יש עוד הרבה אבני דרך צהבהבות.
אני לא טובה בתאריכים (רק השנה למדתי בעל פה את לוח השנה הלועזי).
לפני עשר שנים בכלל הייתי נערה מופרעת בת 15.

בעיניי, כל הקונספט של סיכומים הוא קודר למדי: למה לסכם כשהחיים ארוכים כל כך? אז אני אסכם צ'יק צ'ק ואסיים בפעולה המועדפת עליי באירועים כאלו: חשבון נפש.

גלאם בכיתה א': ג'וליה נזכרת ביסודי

את האאוטפיט הראשון בחיי לבשתי ליום הראשון של כיתה אלף: חצאית ג'ינס ורודה, חולצת פולו לבנה ונעלי בד לבנות, ביחד עם הסט המהמם שעד היום מעלה

בי געגועים: תיק גב מרובע וקשיח צבוע ורוד ומקושט בפרחים רומנטיים ואיתו חברו הקטנטן והתואם, תיק האוכל. אין ספק שאמא שלי הכניסה הרבה גלאם לכיתה א' 1 האפרורית. משם והלאה לא זכורים לי בגדים שלבשתי עד ליום הראשון של חטיבת הביניים.

האאוטפיט הנכון לגיהינום: ג'וליה מהרהרת בחטיבה

חטיבת הביניים היא ללא ספק הסיוט הגדול ביותר של כל מתבגר בעייתי (מקצועני נעורים יודעים שהחטיבה היא-היא הגיהינום עלי אדמות, ולאו דווקא התיכון). אך אני הייתי אופטימית ומלאת תקווה וכמו כל נערה בורגנית מבית טוב הלכתי עם אמא לקניון לקנות בגדים ליום הראשון. אני זוכרת בדיוק מה הנחה אותי בשיטוטים בין רנואר להוניגמן: רציתי להיראות טוב אבל לא לבלוט יותר מידי. התוצאה: מכנסי קורדורוי בכחול כהה, כשקורדורוי עוד היה במודה; טי-שירט קצרה; וקבלו את השטיק שהיה הלהיט של קיץ 1997: גופיית ספגטי בצבע תכלת מעל לטי-שירט. גם מהיום הזה והלאה לא זכורים לי במיוחד בגדים שלבשתי, עד היום הראשון לתיכון.

ג'וליה מתבגרת, העשור מתחיל: הגרדרובה של התיכון

התיכון הוא הקליימקס של הסיוט של כל מחוצ'קן שסבל נעוריו התחיל כבר בחטיבת הביניים. אני זוכרת בדיוק איזה רושם רציתי להשאיר באותו יום סימבולי. רציתי להיות קולית, אבל שייראה כאילו לקח לי חמש דקות להתארגן בבוקר. התוצאה:

מכנסיים שחורים צמודים, טי-שירט עם הדפס מנגה יפני ומה שהיה בזמנו סמל סטטוס מחייב, מודל הקמפוס של אדידס. שלי היו כתומות מז'מש. הייתה חסרה לי רק סיגריה גנובה מאמא, מתנדנדת על השפה, והייתי למגניבה בנערות התיכון הפרברי. מאז ועד היום זכורים לי הרבה מאוד בגדים שלבשתי, בגדים שקניתי ולא לבשתי (חצאית מקסי באדום אש), בגדים שאהבתי (חולצת בייסבול כחולה עם הדפס של נשר), בגדים ששנאתי (מכנסיים מתרחבים מציפי), נעליים שחשקתי בהם, נעלים שרציתי ולא יכולתי להרשות לעצמי, וכן הלאה וכן הלאה. הרבה פריטים חצו את הנהר הארוך שנקרא הגרדרובה של נעוריי.

ובחזרה לימינו אנו: ג'וליה מתחילה עשור בווידוי

לאחרונה יצא לי לבלות ערב עם פמיניסטית לוחמת אחת ושלושה גברים פמיניסטים לא פחות. הרבה יין נמזג לכוסותינו במסעדה האיטלקית-מאפיונרית שבה ישבנו, והרבה אוכל מילא את קיבותינו הווכחניות. בעודי לוגמת יין אדום, לבושה בז'קט אדום של ראלף לורן ומדמיינת עסקאות אדומות מדם התופחות לצד בצק הפיצה במטבח של המקום, הוטחו בי שאלות לא קלות. האם אני באמת קורבן אופנה? האם אני מעודדת קורבנוּת אופנה? אנורקסיה? רגשות אשם תמידיים? צרכנות? שנאה עצמית? שנאת נשים? ועוד שלל מושגים שגרמו ליין האדום שבפי להחמיץ בין רגע.

אפתח את שנת 2010 בווידוי קורע לב: הייתי קורבן אופנה. בעיקר במשך שלוש השנים שבהן הייתי אמורה לשנן את תאריכי ההתקפות של הצבא הנאצי – שנות התיכון שלי. הייתי בטוחה שהלוק שלי יעזור לי לייחד את האישיות, חשבתי שבגדים אומרים משהו על האדם. קניתי באימפולסיביות, ללא הרבה מחשבה, ללא הרבה תכנון. חיפשתי את הטרנד המחתרתי הבא.

לקח לי כמה שנים, אבל למדתי. למדתי שאפשר לקנות בגדים יפים בכמויות קטנות, שאפשר להיראות טוב בלי להיות קורבן אופנה. אין לי עניין לעודד צרכנות קפריזית (הייתי כזאת וזה עבר לי) , אין לי שום רצון לעודד אנורקסיה (אני בעצמי זללנית, וגם הקראש על ד"ר אטקינס כבר מאחורי), אני לא שונאת נשים ולא רוצה לעורר בהם רגשות אשם או שנאה עצמית (זה לקח לי כמה שנים טובות, אבל כיום גם אני מגדירה את עצמי פמיניסטית).

להיראות טוב זה חשוב. חשוב לביטחון העצמי, לנוכחות ולתחושת ההערכה העצמית. נכון, יש עוד דברים שגורמים לחיזוק התחושות החיוביות הללו, אבל עליהם תיאלצו לקרוא במדורים על פסיכולוגיה ויהדות. אני לא יוצאת נגד הקונספט הכללי של צרכנות: אני צריכה לאכול ואני צריכה להתלבש. אני יכולה להתלבש יפה אם אקנה באופן מבוקר. אני אקפיד לקרוא את האותיות הקטנות על התווית. אני לא אקנה שלוש בעשר, לא חולצות אבל גם לא חטיפי שוקולד. אני גם לא אקנה אחד בשלושת אלפים.

באותו ערב ניסיתי להסביר לחבורה הפמיניסטית למה אני אוהבת את הזק'ט האדום שלי. ניסיתי לומר שזה בסדר, ושכן, אני מצליחה לשלב את הז'קט במקום הגיוני בסדר העדיפויות של חיי. ניסיתי להבהיר למה אין שום צורך שאבעט אותו החוצה לרחוב הקר על מנת לשמור על ערכים אחרים. בסוף הערב, כשהשפתיים של כולנו כבר היו צבועות בסגול-שיכור, ביקשה ממני/ יעצה לי/ איימה עליי הפמיניסטית הלוחמת: "זרקי איזו מילה מחזקת לבנות, באמא שלך".

אז הנה זה בא: העובדה שאנחנו מטופחות ונראות טוב אמורה לחזק אותנו ולסייע לנו לעשות את הדברים החשובים באמת, להשיג את מה שאנחנו רוצות. התחלתי בהתנצלות, המשכתי בווידוי ואסיים בטיפ: שנייה לפני שאת קונה משהו, תחשבי: האם את רוצה את זה איתך לנצח? מהר מאוד תגלי שאין לך שום עניין ב-90% מהדברים שתכננת לקנות.