אמן המסכה

110 שנים לאחר מותו, ועדיין קשה לומר משהו על אוסקר ויילד (1854-1900) מבלי לזכור שהוא עצמו סבר שאי אפשר "לצמצם" יצירה ספרותית באמצעות הביקורת. אין זאת אומרת שהוא חשב שהביקורת על טקסט היא לא חשובה או בלתי אפשרית, להיפך. בכל זאת, אז איך אפשר לצמצם מאמר על יצירתו?

במאמרו "המבקר כאמן" ויילד מפליג בחשיבותה של הביקורת, ואף רואה בה יצירת אמנותית חשובה לא פחות (ואף יותר) מיצירת האמנות שאותה היא מבקרת, אבל זאת בתנאי שהיא שומרת על המאפיינים החשובים ביותר של יצירה אמנותית: הדמיון והסגנון.

גישה זו, הרואה בלשון האמנות מבע מיסתורי שאינו ניתן לפענוח, תואמת את הזרם התרבותי שאליו נהוג לשייך את ויילד: אסתטיציזם, גישה שמקובל לכנותה "אמנות לשם אמנות".

פסל של ויילד, "האסתטיסט" (צילום: דוד הכהן)

ויילד, שנפטר שנתיים לאחר יציאתו מהכלא, היה אינטלקטואל שזכה שנה אחרי שנה בפרס הסטודנט המצטיין באוקספורד, ומכאן כנראה ברורה המשמעות שייחס למסה הביקורתית. הוא עצמו כתב מ-1887 עד 1897 (רק עשר שנים) ברוב סוגי הז'אנרים האפשריים: מסות מרתקות ומהפכניות, שירה, מחזות, רומן ("תמונתו של דוריאן גריי", שהיה ספר אסור בזמנו), אגדות, סיפורים קצרים ושירה בפרוזה.

אין עוד סופר שכתב בכל-כך הרבה ז'אנרים, ואף מתח את גבולות המשמעות שלהם; יש בכך להעיד על הקשר העמוק שלו לתרבות מצד אחד, ועל הצורך המובהק שהיה לו להמציא דרכי ביטוי חדשות מצד שני.

מחבק מסכות

מושג חשוב אצל ויילד, שאותו הביא לכלל התפתחות שהקדימה את בודריאר, ז'ק דרידה, מישל פוקו וייתכן שאפילו את פרידריך ניטשה, בן זמנו הוא מושג "המסכה", המשמש יסוד מפתח (אידיאולוגי כמעט) בכתיבתו. ויילד, כידוע, לא המציא את המסכה באמנות, אך כפי שביצירתו חָבק את כל הז'אנרים והמציא להם משמעויות חדשות, כך גם התיחס אל יסוד המסכה: הוא חָבק אליו את כל המסכות שהיו קיימות בתרבות, וכאמור, גם יצר מסכות חדשות.

ביוון המסכה נקראה "פרסונה", ובעצם שיקפה את אישיותה של הדמות שמאחוריה. בעולם הנוצרי נדחתה המסכה משום שבאמצעותה הפך האדם למה שהוא איננו, מה שנגד את התפיסה ההירארכית החד-משמעית של הנצרות, ואיפשר לאדם להיות כאלוהים.

תיאטרון המסכות של המאות ה-17-16 החזיר את המסכה לתרבות המערב (הקומדיה דל-ארטה), וגם במאות שאחריהן הציגו את יצירות ברטולד ברכט, ויליאם באטלר ייטס ולואיג'י פירנדלו באמצעות מסכות. במחזות של ויילד שהועלו על הבמה לא השתמשו במסכה כאביזר של ממש, אך היא הופיעה כמושג אידיאולוגי ה"מספח" משמעויות ברבות מיצירותיו; כמושג חדשני היא הסתירה מאחוריה את התת-מודע הפרודיאני ("תן לאדם מסכה ויספר לך את האמת"), ומאוחר יותר אף שימשה אוסף של דימויים חסרי פנים.

במסותיו הביקורתיות של ויילד המסכה היא איפיונה המובהק של האמנות; ויילד אומר ש"אמנות – יותר משהיא מראה, היא רעלה" (במשמעות של מסכה "המבקר כאמן"). הרעיון בהיר, שהרי כולנו סבורים באופן כלשהו שבאמנות יש סוד שאינו ניתן להתרה.

עצם הסגנון והלשון מועלים כאן, כמו ביצירות הסימבוליסטיות של סטפן מלארמה ושארל בודליר ("העולם הוא יער של סמלים"), לדרגה בלתי ניתנת לפענוח. יתר-על-כן: תפקידו של האמן המבקר הוא "להביט אל הדבר כפי שכשלעצמו הוא אינו באמת", כלומר, שלא כמו האמן הריאליסט המרוכז ב"מימזיס", או אפילו כאימפרסיוניסט המתרכז בהתרשמותו מן האובייקט, ויילד סומך ידיו על הסימבוליסט המחפש את הנעדר.

ויילד. אמנות היא רעלה, תחי המסכה (צילום: GettyImage) 

ויילד, שהביא גישה זו לשיא, אפיין אותה כך: "החיים מחקים את האמנות". אין זאת אומרת שהאמנות לא משתמשת בחומרי החיים, אך את האמת הפנימית התודעתית שלנו אנו מקבלים מן האמנות ה"ממוסכת" הזו, שיולדת בנו תגובות יצירתיות חדשות.

מטאפורה כנגד הכאוס

את תופעות החיים מכנה ויילד "כאוס" ואין לתארן, לדבריו, אלא דרך המסכה של האמנות, אפילו אם מסיכה זו מחוררת. כך ניתן לראות שאף כי קרא להתבונן בפני השטח, ולא היה יוצר פסיכולוגי כהנרי ג'יימס, למשל, ויילד הכיר את הקרע האנושי, שהמסכה אמנם אינה מעזה להתבונן בו באופן גלוי, אך אינה יכולה להימנע מלהציץ בו.

בקומדיות החברתיות שלו ("בעל אידיאלי", "אשה ללא חשיבות", "מניפתה של ליידי וינדרמיר") המסכה היא

מטאפורה לצורך של האדם להגן על עצמו מפני העין החברתית הרעה (כך אומרת האשה שנדחתה על-ידי האצולה הוויקטוריאנית: "את לא יודעת מה פרושו ליפול לתהום, להיות דחוייה, נלעגת, עזובה... לפחוד שבכל רגע המסכה תיפול ממני..." ("מניפתה של ליידי וינדרמיר").

סוג זה של שימוש במסכה נפוץ למדי גם בחלק מן המחזות של פירנדלו וברכט, ו-ויילד ראה בו אמצעי להסתתר מן "העין הרעה" האנגלית, בעיקר עקב היותו בן למשפחה אירית-לאומית ומבקר חד-לשון של החברה הוויקטוריאנית. ביצירתו האחרונה כמעט, "ממעמקים", ויילד שם את המסכה על פני החברה הגבוהה צרת העין והלב, שאליה חפץ להשתייך מצד אחד, אבל בז לה מצד שני.

כאן מבטל ויילד לחלוטין את הצורך במסכה, מיפלטו של איש החברה הבוּר. האמירה החודרת ללב אודות המסכה היא קצרה מאוד: "כאב, שלא כהנאה, אינו עוטה מסכה". (תרגום: בן ציון בן משה, הוצאת חנות הספרים).

השימוש המעניין והפרדוקסלי ביותר שעשה ויילד במסכה הוא במחזה שנתפס על-ידי המבקרים כפסגת יצירתו, "חשיבותה של רצינות", שבו נודע לדנדים, אותם מעודנים משכילים חדי לשון המייצגים את ויילד עצמו, תפקיד מרכזי. הדנדים במחזה זה (וגם במחזות האחרים) אינם רוצים להיות מובנים וחשופים, וכך משמשת להם המסכה פנים יחידים. במחזהו "בעל אידיאלי" מכונה משרתו של הדנדי (המשמש מראה מעוותת שלו) "מסכה עם גינונים" ובמקום אחר: "מסכה ללא פנים".

גם את המראה הפך למסכה

מושג נוסף, הנראה מנוגד לחלוטין למסכה, ושויילד הירבה להשתמש בו, הוא מושג המראה. המראה ידועה בתרבות כחפץ מאגי היודע יותר מן האדם עצמו (היא רואה את אחוריו). המעניין הוא שויילד השתמש במראה בדרך-כלל כמסכה, כלומר כגורם החוצץ בין האדם לבין מה שמאחוריו.

כך במחזהו "סלומה" אומר הורדוס שהוא רוצה להתבונן בתוהו דרך המראות המשקפות את המסכות – כלומר הן אינן משקפות "משהו", אולי מפני שהמסכה היא, לפחות בחלק מיצירתו של ויילד, היש הראשוני.

לאחר שחרורו מבית הסוהר (שבו נכלא עקב קשרים הומוסקסואליים) בחר ויילד גם לעצמו מסכה חדשה – השם סבסטיאן מלמות, צרוף שמותיהם של הקדוש המעונה החביב עליו והנווד הבודד שעליו כתב סופר בן משפחתו.

על העובדה שהפסיק לכתוב בשנות גלותו בסוף ימיו בצרפת אמר: "הגעתי באמנותי לירח. מה הטעם לנסות להתרומם מעט מעל פני האדמה?" נראה שויילד, שהתנגד ליוצרים ריאליסטים ש"חיקו" את המציאות, איבד את אמונתו בכוחו שלו לחצות את גבולות אישיותו ולהמציא מסכות חדשות.

ויילד השאיר לנו את מושג המסכה כהעתק ללא מקור, וכאמור, הקדים בכך את עידן התרבות הפוסט-מודרנית, החוגג "נשף מסכות" ללא הפסקה. אך הוא לא הפסיק מעולם לשאול את השאלה המנקרת באדם הפוסט-מודרני: האם יש פנים מאחורי המסכה?

השקר הוא האמת

מי שעוקב אחר יצירותיו יגלה שויילד לא היה אנרכיסט להכעיס. אף כי אמר שהשקר הוא האמת (גישה פוסט מודרנית),

הוא היה נאמן ליפה שבתרבות (גישה מודרניסטית ולא פוסטמודרניסטית), ואמר שמי שרוצה להכיר את האמנות של המאה ה-19, צריך להכיר את תולדות התרבות כולה.

אם נשתמש בדימוי של האמן ג'וליאן שנאבל, אמן בן המאה ה-20, שכייר את העולם הפוסט-מודרני כצלחת הבנוייה מגריסה של צלחות –בעוד אין לדעת מאיזו תקופה לקוח כל חלק שבה – הרי ניתן לומר בוודאות, שויילד לא היה מסכים לקבל עולם שכזה.

הצלחת של שנאבל מתגשמת היום כצלחת אינטרנטית, שבה אין חשיבות לשאלה מי העומד מאחורי הידע ואיזה עולם דעת הוא מייצג. לשאלה אם יש פנים מאחורי המסכה, השיב ויילד תשובות מורכבות, אך מעולם חפש את פני היפה בתרבות עצמה.

רבקה איילון, בעלת תואר שלישי מהחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה, ולאחרונה את הספר "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד (הוצאת כרמל)