מי מפחד מאפיקורסים

"רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות". המובאה הזו (המיוחסת משום מה לברל כצנלסון וליעקב חזן כאחת) היא אחת החביבות על מנהיגי הציבור הדתי. הרי לכם, נוטשי הדת: אותי עזבתם, מקור מים חיים, לחצב לכם בארת, בארת נשברים. לא תתכן רציפות תרבותית יהודית בלא הדת. העוזב את הדת, סופו שינטוש – הוא, או בני הדור שלאחריו – את עצם ההשתייכות היהודית. האימרה פורשת כנפה מעל המיקרופונים בכינוסים המתאימים, מתנוססת, שחור על גבי עלון, בבתי הכנסת, ואף מוצאת לה מקום של כבוד בקהילת המטקבקים שלוחי רבש"ע.

האשמים, הם, כמובן, אותם אפיקורסים. בזאת אין ספק. לו חכמו – ישכילו זאת, היו מבינים היטב כי אין תוחלת לדרכם. יהדות המושרשת בדרך של פילוסופיה, תרבות, אמנות והסטוריה – אין אחרית לה. אך ורק שמירה על יהדות הלכתית, דקדוק במצוות, שלוש תפילות ביום ועיון בשו"תים, היא המבטיחה את המשך קיומו של העם היהודי כלאום בעל זהות מובחנת. גישה זו כה ברורה בקרב אותם המקוננים, עד כי אין הם טורחים להפוך בה ולבחון את אמיתותה. הדרך הפשוטה, רציונאליזאציה המחייבת את דרכם הם ושוללת את זו האחרת, קלה עד כדי מכאוב. ואין מתוק כמכאובה של הערבות ההדדית, המאפשרת להצטער בשם האחר ואף לכעוס עליו באותו הזמן ממש.

אבל האמת היא, כתמיד, מורכבת הרבה יותר.

מזה שנים, הטיפוסים המחרידים יותר מכל את שלוותם של אנשי האורתודוכסיה הינם דווקא אותם אפיקורסים שאינם מעמי הארץ. אלו האמונים על משנתו של אותו כצנלסון עצמו, אך מסוגלים לצטט גם את הרמב"ם. אותם שכף רגלם דרכה גם בקהלת, גם ביבמות וגם בכתבי שפינוזה. הללו תמיד יזכו למתקפה מצד אנשי ההלכה, מתקפה שפעמים רבות תנוע על המישור האישי, ולאו דווקא על זה הערכי. למרבית אנשי האורתודוכסיה, קל הרבה יותר להסתדר עם דור של עמי ארצות, להגיב במנוד ראש עגום, ולבכות (בי"ת פתוחה) את חוסר הידע הנורא שלהם ואת הניתוק מן המקורות. ההתמודדות איתם אינה צורכת עימות ערכי; היא אינה מעמידה בספק את עצם החינוך הדתי; היא אינה אופציה ראויה לשמה לצעירים ורכים אשר עלולים לשאול שאלות.

זה לעומת זה עשה האלהים – והאמונה בצדקת הדרך קלה הרבה יותר בדרך זו.

אולם הציבור הדתי בגר והיה לאיש, וכעת עליו לחשב את דרכו בתבונה. על כל אדם שומר מצוות לשאול את עצמו, בדרך אמיתית שאינה מושפעת ממניעים זרים: אילו "חילונים" מעוניין הייתי לראות בסביבתי? את ה"אפיקורסים", או את "עמי הארצות"? התשובה העולה מאליה, "אפיקורסים", משמעותה אינה קלה. אם סבור ציבור זה ומנהיגיו כי עדיפים עליו יהודים הממלאים כריסם ש"ס, פוסקים ובייקון יותר מאשר "תינוקות שנשבו", עליו לפעול בדרך זו, ולסיים את ימי ה"הלנו אתה אם לצרינו".

האם הדרישה האולטימטיבית להתייחס אל התנ"ך כאל ספר עובדות הסטורי, מועילה לגישה זו – או לא?

האם האיסור לגשת

אל הכותל המערבי בדרך השונה מזו של האורתודוכסיה הקיצונית ביותר – מועילה לגישה זו, או לא?

האם ההתעלמות המתמשכת ממחקרי התלמוד האקדמיים מועילה לגישה זו, או לא?

האם מוטב שבליל הסדר יחוגו עם מצות, מרורים ובקבוקי בירה, או יבערו חמץ מביתם אך יבלו את הערב במועדון?

האם מוטב שיעשה הבן "בר-מצוה" בבית כנסת קונסרבטיבי, או שיחגוג סתם כך את יום הולדתו השלושה עשר? והבת?

שאלות אלו אינן קלות, וקיבתו האנינה של הציבור הדתי מעדיפה שלא לדוש בהן. אף על פי כן, הן חיוניות יותר מאי פעם, אם אמנם כה מציקה לציבור זה תופעת הניתוק מן המקורות הפושה בקרב שאר הציבור. חז"ל ידעו להתייחס בכבוד אל אלישע בן אבויה, והוא התייחס אליהם בהתאם. אין כל סיבה שבני דורנו ימצאו עצמם נעלים על דור התנאים.