מגילת אסתר

לאחרונה צולמה כוכבת הילדים מירב פלדמן עירומה בתוך אמבט ספגטי עבור מוסף "7 לילות". לכאורה, סתם עוד צילום אמנוצ'י שכזה, אך מאחר שמדובר בנציגת ערוץ הילדים, מעוז הדוגמניות העסיסיות אך התמימות, זכתה הגברת בנזיפה והשעיה לשבועיים.

יכול להיות שזו הסיבה שכשאני יושב מול אסתר רדא, מכוכבות תוכנית הדגל של הערוץ, "דאוס", היא נזהרת לא לצאת פרועה מדי. ובכל זאת, רדא, בת לעדה האתיופית בת 24 שנולדה בישראל, לא מצליחה להחזיק יותר מדי את הפאסון.

עם ילדות בקריית ארבע, חזרה בשאלה, התבגרות בשכונת פשע בנתניה, סילוק מבית הספר וסיפורים על אלימות וסמים, קצת קשה לצאת ייצוגית. אולי זו הסיבה שאחרי הראיון אני זוכה לשיחת טלפון ממנה, שבה היא מבקשת שלא להוציא אותה עבריינית מדי. והאמת, מגיע לה, כי במפגש פנים מול פנים רדא, יפהפייה שכמותה, באמת עושה רושם חיובי.

"בכלל לא שמעתי על מה שקרה למירב", היא אומרת. "באופן אישי, אני מתה עליה ובטוחה שהיא לא התכוונה לעורר מהומה. צריך להבין שזה הערוץ אותו אנו מייצגים. גם אני לא הייתי רוצה שתרשום דברים מביכים. לא בגללי, פשוט כי ילדים קוראים את זה ורואים אותי כדמות שהם מזהים מהטלוויזיה. לא הייתי רוצה לשמש דוגמה רעה".

בניגוד לפלדמן, רדא היא לא כוכבת ילדים במאה אחוזים, או לפחות לא מנחה בערוץ בפול טיים. הקשר שלה לילדודס היא הסדרה "דאוס", העוסקת בעולם המחשבים וההאקרים, שעונתה השנייה עלתה לפני שלושה שבועות. בסדרה היא מגלמת את אדיסה, גאונת מחשבים מבית עני שמנהלת רומן עם דמותו של מיכאל מושונוב, בקאסט שכולל גם את מייקל לואיס, מיכאל אלוני ועדי הימלבלוי - ליגת העל של כוכבי הילדים.

"לא צריך כל הזמן להזכיר שצבע העור שלי שונה"

מלבד העובדה שהיא אלמונית יחסית לשאר כוכבי הסדרה, רדא בולטת גם בעובדה שהיא היחידה בצוות בעלת גוון עור כהה. אולם כבר מההתחלה היא מדגישה שזה לא צריך להיות האישו לראיון.

"בבקשה, שלא כל הראיון יהיה על זה שאני אתיופית", היא נועצת בי עיניים ממיסות. "אני לא מתביישת בזה, חלילה. במה יש לי להתבייש? זו הרי מי שאני. אבל תמיד, בכל ראיון עם אמנים אתיופים, מדברים על הקשר של 'איך זה להיות אתיופי'. זו שאלה מצחיקה. מה זאת אומרת? בסוף, רוב הכתבה היא על המוצא ולא על האמנות עצמה, המשחק. את זה שאני אתיופית רואים. לא צריך כל הזמן להזכיר שצבע העור שלי שונה. נכון, יחסית לרוב האוכלוסייה אני שונה, אבל לא צריך שהעור שלי יהיה האישו כל הזמן".

לא רוצה שהעור שלי יהיה אישו. רדא (צילום: גיא גלעד)

מצד שני, זה הקלף שמייחד אותך.

"נכון, כמו ששחקניות אחרות מיוחדות בזה שהן בלונדיניות, או בעלות עיניים ירוקות. הרי כל אחד צריך שיהיה לו ייחוד. אז כן, תמיד אשחק שחורה. זו מי שאני. אבל הדמויות שלי לא חייבות להיות תמיד אתיופיות. אני יכולה גם לשחק 'סתם' דמות שחורה, בחורה שהיא במקרה גם כהת עור. אני יכולה להיות כל דבר, רק בצבע שלי. הבעיה היא שבארץ אין כמעט תפקידים כאלה. תסריטאי, כשהוא כותב, לא מדמיין לעצמו בדרך כלל דמות שחורה".

אבל המצב משתפר. הנה, ב'דאוס' יש לך תפקיד ראשי.

"נכון, ואני מאוד אוהבת את העובדה שמדובר בתפקיד ראשי משמעותי. אבל מצד שני, גם שם יש סטריאוטיפים. למשל, הדמות שלי באה משכונת מצוקה וצריכה לקבל מלגה כדי ללמוד בבית ספר".

אבל היא גאונת מחשבים.

"למה אבל? היא פשוט 'גאונת מחשבים', בלי אבל. אין מניעה שאתיופית תהיה גאונת מחשבים. זה יכול לקרות, למה לא. יש לי שתי אחיות קטנות מצד אבי ושתיהן גאונות שחבל על הזמן. מחוננות, קפצו שתי כיתות'".

מקריית ארבע לבועה בנתניה

רדא נולדה בקריית ארבע לזוג הורים שעלו מאתיופיה. אמה היא מטפלת בבית אבות, אביה חבר בוועדה שעזרה להעלות את בני העדה לישראל. בגיל צעיר הוריה התגרשו והקשר עם האב כמעט נותק. היא גדלה בקריית ארבע כדתייה לכל דבר.

איך היה לגדול בקריית ארבע?

"האמת, היה מדהים. היינו משפחה דתייה, הלכנו בשבתות לבית כנסת, הסתובבנו עם חצאיות, חשבתי ללכת לאולפנה, כל זה. אז זה לא היה כזה קיצוני כמו היום. בעצם, לא ידעתי אז מה זה קיצוני. אני זוכרת שאחרי הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, היינו עולים לקבר שלו וצועקים 'ברוך הגבר, ברוך הגבר'. הייתי ילדה, לא הבנתי בכלל מה זה אומר. היום אני חושבת על זה ומזדעזעת, אבל אז זה נראה לי הכי טבעי.

"חונכנו לשנוא את הערבים. כל שני וחמישי שמענו על בקבוק תבערה ואיזה ילד שנהרג. אתה מבין שאתה במלחמה יומיומית ואתה מתרגל לחשוב שהם האויב. זה היה לחיות בבועה, לא רואים אלטרנטיבות אחרות. רק במבט מרוחק אני מבינה כמה היינו מנותקים".

גאונת מחשבים מבית עני. רדא ב"דאוס" (צילום: רועי ברקוביץ')

מהבועה של קריית ארבע עברת לבועה אחרת, הבועה של שכונת מצוקה בנתניה.

"כשהייתי בת 10 עברנו לנתניה לשכונת אזורים, וגם שם זו היתה בועה. לא ידעתי חיים אחרים. פתאום יש מחנות - אתיופים מסתובבים עם אתיופים, רוסים מסתובבים עם רוסים, מרוקאים עם מרוקאים. רק שם היתה לי הארה שאני אתיופית, כי התחילו לקלל אותי", היא צוחקת.

"שם זה הרבה יותר הארד קור. שם גם היה לי מהר מאוד משבר התבגרות. עברתי מדתיות לחוסר אמונה מוחלטת באלוהים. אמרתי לעצמי, 'איך יכול להיות שיש אלוהים והכל רע?'. במשך תקופה ארוכה לא האמנתי באל. רק בגיל 18 הבנתי שהכל טוב ויש אלוהים. חזרתי להאמין. היום אני דתייה בדרך שלי. לא שומרת שבת, אבל כן מאמינה. אם יהיו לי ילדים אגדל אותם לאהבת השם, אבל לא נראה לי שהם יהיו דתיים. אלמד אותם הכל, וכשהם יגיעו לגיל הנכון הם יחליטו לבד. אבל יכול להיות ששבוע מהיום אהיה דתייה. אני לא יודעת מה יהיה".

"בגטו כמו בגטו, יש הכל"

אוף דה רקורד, רדא מספרת, או יותר נכון רומזת על התנסויות קשות שחוותה כנערה בנתניה. כשאני מבקש ממנה שתבהיר ותרחיב בנושא, היא ישר חוזרת לקונכייה. "אסור לי, באמת. בגלל הילדים שצופים בערוץ הילדים, אני לא רוצה לספר מה עשיתי כשהייתי בגילם. בוא נאמר שמסביבי היו הרבה דברים. בגטו כמו בגטו, יש הכל".

טוב, את עושה מנתניה הארלם.

"נכון, כי זה היה סוג של הארלם. בשכונה שגדלתי בה אתה יורד למטה ורואה באנגים או מזרקים. היה שם הכל. תראה, היו לי תקופות קשות. אני לא מסתירה את זה. לא בדיוק הייתי הילדה הטובה מהגטו שמסתגרת בבית. כן, גם אני הסתובבתי שם עם החבורות והתנסיתי בדברים. בחטיבת הביניים הייתי מרדנית ממש. התחלתי למרוד מוקדם. ניסיתי הכל. אבל בגטו יש רמות, ולא הייתי ברמה הכי גרועה. הייתי מופרעת, כן, אבל עם קודים אתיים. באתי מבית טוב, עם חינוך. אז לא לגמרי התפרקתי".

מכות הלכת?

"האמת שכן. פעם אחת הלכתי מכות עם בחורה. עזוב, אמרתי לך - לא הייתי הסיפור הקלאסי על הילדה הטובה מהגטו. כן, התערבבתי. אבל לא הייתי תקועה, לא הייתי ברמה הכי קיצונית. תמיד ידעתי שאני רוצה להצליח בחיים, לעסוק במוזיקה ובאמנות. זה שיש לך לאן לשאוף גורם לך לא להיות תקוע. רוב האנשים בגטו לא רואים יציאה. העובדה שאין לאן לשאוף מאוד מתסכלת ומעכבת. אני הסתכלתי קדימה, אז היה לי יותר קל.

"האמת, רק כשהעיפו אותי מבית הספר חטפתי כאפה. בתחילת התיכון העיפו אותי כי פשוט לא הגעתי. כל הזמן הסתובבתי ברחוב. ברגע הזה הבנתי, אוקיי, חייבים להירגע. אז התחלתי להגיע לשיעורים, פחות או יותר. לפחות הרבה יותר ממה שהגעתי עד אז. בתיכון נרגעתי. הכרתי שם אנשים מהמושבים, או אנשים שלא מהגטו. זה השפיע עליי. בצבא כבר הייתי ילדה טובה לכל דבר".

"הצעד הראשון שלי - 'הלהקה'. חתיכת וולקאם" (צילום: אריאל בשור)

רדא תמיד ידעה שהיא אוהבת לשיר, והרגע שבה התקבלה ללהקה צבאית היה נקודת מפנה בחייה הלא פשוטים. אחרי שלמדה להופיע, וגם נרגעה ("הפכתי לממושמעת"), היא ניגשה לאודישנים למחזמר "הלהקה" ולהפתעתה הרבה התקבלה, לצד פיגורות כמו אדיר מילר, שירי מימון, מוקי, קרן פלס, אמיר פיי גוטמן ואחרים.

"בכלל לא רציתי ללכת לאודישנים", היא מספרת. "אמרתי, 'אין שם אתיופית, מה אעשה שם?' ואני בכלל זמרת, לא שחקנית. אבל בסוף, בגלל שכ־ו־ל־ם מהלהקות הצבאיות הלכו, החלטתי גם ללכת להיבחן. להפתעתי קיבלתי את התפקיד של מלכה, הדמות שגלי עטרי גילמה בסרט. קיבלתי על התפקיד את פרס תגלית השנה מהבימה והבנתי שאני גם שחקנית".

בראיונות עם שחקנים אחרים, כמו קרן פלס, מוקי ושירי מימון, הם סיפרו או רמזו שהיה די סיוט מאחורי הקלעים של המחזמר הזה.

"האמת שזה נכון. היה שם פיצוץ אגואים מאוד גדול. אני זוכרת שבכיתי המון מאחורי הקלעים כמו ילדה קטנה. אתה לא מאמין כמה בכיתי. למשל כשביקשו לעמוד בשורה, ישר כולם רצו לאמצע, היו ממש מוכנים להרוג מישהו כדי להיות באמצע. זה הדהים אותי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אני חושבת שזה מטורף כמה שהמחזמר והמציאות התכתבו אחד עם השני. מה שקרה מאחורי הקלעים, כל האגואים האלה, זה בדיוק אותו הדבר כמו בעלילה. אני חושבת שזה גם נגמר מהר בגלל הבעיות האלה. אבל זו היתה חוויה שכנראה הייתי צריכה לעבור".

"ספגתי את הג'יפה של הג'יפה של עולם המשחק"

בעקבות "הלהקה" היא הצטיידה בסוכן רפי עגיב, ניגשה לאודישנים של "דאוס" וגם אותם צלחה בקלילות. הפעם היא הגיעה מחושלת.

גם ב"דאוס" יש לא מעט אגואים. איך התמודדת?

"נכון, אבל אחרי 'הלהקה' זה קטן עליי. תבין שהצעד הראשון שלי לעולם המשחק היה 'הלהקה'. כאילו, זה חתיכת וולקאם. אפשר לומר של'דאוס' הגעתי אחרי שספגתי את הג'יפה של הג'יפה של עולם המשחק, אז לא התרגשתי. אבל כן הגעתי לשם עם חוסר ביטחון מטורף.

"בעונה הראשונה הייתי בדיכאון, למרות שאף אחד לא היה שם עם אגו ותחרותיות ברמה של 'הלהקה'. זה לא היה בהשוואה אליהם, זה היה יותר מהמקום שלי. פתאום הרגשתי שזה גדול עליי באלף מידות. כל הבלגן הזה. רק בעונה השנייה, עכשיו, נרגעתי קצת".

• עוד על אסתר רדא, על העבודה עם מיכאל מושונוב והתוכניות לעתיד - בגיליון פנאי פלוס הבא