סוף הרומן עם הטורקים?

מצב היחסים בין ישראל וטורקיה, דומה לגירושים - אחרי תקופה ארוכה של התלהבות, 20 שנה בהן כל צד מגלה את השני ומפתחים שיתוף פעולה מתוך תחושה של בנייה ועשייה מול אויבים משותפים כמו סוריה ואיראן, וכעת הגיע שלב האלימות - הם נתנו לנו מכות ואנו ניסינו להחזיר. אין בית משפט או מתווך שיבקש להפריד בן הצדדים. אבל יכול להיות שכעת הם יבינו שהמחיר גבוה מדי - דני איילון התנצל בחצי פה ואמר שלא היה עושה זאת שוב, כך שאולי המסר נקלט.

נדמה שהטורקים לא מעוניינים עוד בקשר עם ישראל. "עופרת יצוקה" היא רק תירוץ: הם רואים בעולם הערבי והמוסלמי הרבה יותר סיכויי קבלה, ובו הם יכולים להיות לא רק שותפים אלא מהמובילים. זאת במיוחד על רקע אכזבתם מהאיחוד האירופי ואי-הקבלה הרשמית למערב, על כל ההטבות שבמהלך. 

טורקיה לא זקוקה עוד לישראל, ששיתוף הפעולה עמה הפך לרועץ ברומן החדש שלה עם העולם המוסמי הערבי, ובמיוחד עם סוריה ואיראן. יחסית לשתיים, טורקיה היא מעצמה מבחינה כלכלית - וביכולתה לייצר ולייצא גם בתחום הטכנולוגי וגם הצבאי.

הטורקים אמנם לא ירצו לוותר על התיירות הישראלית, כי סורים ולבנונים לא יהוו לכך תחליף. לכן לא כדאי להם לשרוף את כל הגשרים. הם עדיין תלויים ברצון של האיראנים, שאצלם נרשמים כשלונות וחוסר תפקוד בכל מיני מישורים, כך שבינתיים כדאי לטורקיה לשמור על בני ברית פוטנציאליים.

כיוון שכך, היחסים עם ישראל לא הסתיימו, אבל המצב כבר לא יחזור לקדמותו. אולי הגענו למצב של הפסקת אש, כששני הצדדים עורכים חישובים בדבר כדאיות בהסלמת המערכה או הרגעתה. טורקיה חוששת שיקבלו את צעדיה בחשדנות אם היא רוצה להוביל את העולם האיסלאמי.

אם ארה"ב היתה גורם מוביל ומשפיע כמו לפני מספר שנים באזור, הטורקים לא היו מתרחקים כל כך מישראל והמערב. בהקשר זה ארה"ב יכולה היתה לתווך בין הצדדים ולפתור את הבעיותוהיא אף יזמה ארועים כדי לחזק את היחסים בין המדינות. אך החולשה האמריקנית מסוף הקדנציה של בוש, שממשיכה גם אצל אובמה בחוסר יכולת לבטא עוצמה צבאית - משפיעה על שיקולי הטורקים. אין להם עוד מה להרוויח משיתוף הפעולה עם ארה"ב וישראל. התמרונים הצבאיים היו מאוד מרכזיים במשך עשור, אך כעת ארה"ב לא יכולה לאיים על טורקיה בסנקציות אם לא תמשיך בקשר הבטחוני והכלכלי עם ישראל. נוצר רושם שהכוכב האמריקני דועך ואילו כוכבן של איראן והמזרח עולה, כולל רוסיה וסין - ולפיכך ישראל כבת ברית של ארה"ב משלמת מחיר.

גם לתפקידה כמתווכת בין הסורים לישראל ייחסה טורקיה חשיבות סמלית, לא מהותית, לכן היא תפסה את הפסקתו כעלבון. פרטי ההסכם בין המדינות לא מעניינים את הטורקים, אך תפקיד המתווך של מדינה חשובה שמשפיעה הוא המשמעותי. ישראל לתפיסתם גרמה להם לאבד יוקרה.

סטירת לחי לישראל

לא בטוח שישראל שקלה כראוי את התגובות להתפתחויות החריפות בטורקיה - כמו שידור הסדרה האנטישמית וההתבטאויות המוגזמות ל"פשעי מלחמה" בעופרת יצוקה. כאן מדובר היה בסטירת לחי לישראל. אולי היינו צריכים לגרום לטורקים לקבל נזיפה מהארגונים הבינלאומיים שעוסקים בגזענות ואנטישמיות, אבל מי שמקבל החלטות צריך לעשות זאת על סמך הנתונים, כשתמיד עדיף השיקול הרציונלי על פני האמוציונלי. כל מדינאי שוקל עלות ותועלת של יחסים - והתגובות מצדנו לא היו שקולות דיין. לנו אין הרבה אופציות פרט לטורקיה, ולפעמים צריך לספוג סטירות עד יעבור זעם כדי לשמר אופציה ליחסים דיפלומטיים.

אי אפשר לדעת עד כמה שר החוץ וסגנו שקלו אופציות באופן רציונלי. אם הם הגיבו רק בצורה אמוציונלית ורק על בסיס של כבוד כתגובה לעלבון, זו לא שיטה טובה בדיפלומטיה לטווח ארוך.

אך אם מישהו שקל מהלכים היטב, והחליט כי כעת מצפים מהטורקים שיבינו שהגענו עד לסף, ושכדאי להם לשמור איתנו על קשר, כך שעליהם להבין שהם חצו קו אדום - וכעת הטורקים הבינו זאת, ייתכן שהמדיניות תצליח.

אך עדיין מוקדם לדעת - רק בעוד חצי שנה ניווכח אם היינו בשיא המתח שיתפוגג לבסוף, או שמדובר בעוד שלב הסלמה שגורם יותר נזק ליחסים.

פרופ' ג'ראלד שטיינברג, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן