קול דמעות אחיך

היא עמדה בחלל חדרה נבוכה... בסך הכל בת שש היא וכבר דמעת מבוגרים על לחיה ואין לה נחמה, מביטה היא בספריה ומחברותיה העטופים מעשה ידי אם מסורה ודמעתה הנוטפת רותחת משל היו הם הלהבה, והילקוט המיותם... אוי הכאב נורא, והלב הקטן שלא מחפש נקמה, את הייסורים שנגרמו לו לא ברא השטן.

והיו הדמעות עולות עד כסא הכבוד, והקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שהרי דמעות על אדם כשר הן, דמעות על ילדה שלא טעמה טעם חטא, שרק נס והארה ממרום יוכלו להותירה אשה כשרה ללא צלקות, ובת קול מכרזת ממרום, זו תורה וזו שכרה? הייתכן ונאטמו אוזניהן של ישראל לקול זעקת הנערה שצעקה היא ואין שומע לה? ואף אם קול ללא קול הוא זה, היש עוד מה שאמור יותר מזה להרטיט לבבות של ישראל בנים חביבים למקום? הייתכן ולא שמעו ולא ראו מי שמתיימרים שאורה של תורתנו הקדושה נר לרגליהם? וכי היכן נקבעה הלכה למעשה, שמעשי סדום ועמורה הינם תמרור לעשייה? העליהם אמרו חז"ל כי תורתנו – תורת חיים כשלא זכו נעשית היא סם המוות?

קול ברמה - רמת בית שמש - נשמע, נהי בכי תמרורים, הגב' שרה שנירר עליה-השלום מייסדת בית יעקב בקראקוב, מבכה על בנותיה וממאנת להינחם, מי פילל ומי מילל כי היניקה בנות שרה ובניה קמו בעזות על מפעלה, הרי לא זו הייתה כוונתה ביסודה של התנועה הדגולה! לא לזה פיללה בכותבה את ה"קול קורא" להורים לחנך את בנותיהן ב"בית יעקב", ואין השכינה קוראת למנוע קולה מבכי ועיניה מדמעה, כי יש אומנם שכר לפעולתה, אבל דמעותיה הן היסוד לקיומנו כאומה שהמוסר נר לרגלה.

רבות אפשר לדבר ועוד ידובר על נוהלי ההחרמה בחברתנו, אולם כאן ברצוני לתאר מקרה אחד לו הייתי עד בנעורי.

את חוק לימודיי בישיבה הגבוהה החילותי בישיבה ידועה ברמתה בבני ברק, מקום זה היה בעל מתח לימודים רב ומי שהתקבל לשם חש בר מזל שזכה לכך, מטיבם של דברים, לישיבה רמה זו התקבלו רק מי שיחוסו היה רב הן מצד עצמו והן מצד משפחתו.

לעולם לא אדע כיצד, אולם בתחילת שנת הלימודים – בחודש אלול חודש הרחמים והסליחות, התקבל לישיבה "חיים מבית שאן", אולי היה זה כשרון נדיר משולב ברצון עז לתורת ה' בה הגה יומם ולילה, בסופו של עניין בחור יקר זה מצא את עצמו על ספסלי הישיבה המיוחסת.

נקל לשער את דמעות האם ערב קודם ראש חודש אלול, את הרעדה ביד שעטפה את הגמרא בעטיפה שדיוקנו של מיקי מאוס עליה, את הרגש העז שחדר לעצמות גפיה שעטפו מחברות ברעהו דונלד דק שמו, את התפילה החרישית שנשאו שפתותיה וקולה לא ישמע, עת הניחה היא את כל כלי הקודש בילקוט החדש שקנתה לבנה הצדיק, ממש החל הוא עתה לא את שיעור א' בישיבה הגבוהה, שהרי ילקוט זה מותאם היה לילדי כיתה א' המתחילים ללמוד הגיה ראשונה שבכתב, אולם טוב לה היה לאם המסורה לחשוב מתוך אהבתה כי ילקוט זה יהיה לו קל להניח על כתפיו הכפופות מעמל התורה בה הגה יומם ולילה באהבה אין קץ.

כל מי שמבין בהווי הישיבתי יכול לשער, איזה גיחוך עוררה הופעתו של חיים הלז בשערי בית המדרש, כמה בדיחות מושחזות טבולות ברעל הרוע עוררו בצחוק אמיתי את ספסלי הישיבה, את הדמעות שהיו על לחיו לא ניתן היה למנות כי רבים היו, דמעה רדפה חברתה וקולו היה נשנק, והוא לישיבה כבר לא חזר... לא עזרו משלחות תלמידים שהצפינו ל"ישראל השנייה", הוא כבר לא היה מאז בחור ישיבה והתורה התייתמה מבנה אהובה.

בין אדם לחברו תחילה

לפני כשנה סיפר לי חבר לספסל הלימודים על מחלוקת שהייתה לו עם מוסד חינוכי מסויים שלא השתייך למגזר החרדי, הסכסוך היה על מגרש שעליו רצה רעי לבנות את ישיבתו ואותו מוסד את בניינו, לצורך

מציאת פתרון נקבעה ישיבה משותפת בין שתי ההנהלות בלשכתו של ראש אותה עיר.

לאחר שכל אחד כחכח בגרונו ומסר את חזונו על מה ולמה צריך הוא לקבל את אותה חלקת אדמה, פנה אותו מנהל לידידי ראש הישיבה ואמר: "שמענו ממך הסבר עמוק על מה ולמה ישיבה קודמת לכל דבר אחר, שתנו ליבנו להלכות הנוגעות לבן אדם לחברו המיושמות אצלכם בקפידה, צר לי על כי אינך מכירני אבל אני הוא "חיים מבית שאן" שהשלכתם ברעתכם מאוהלה של תורה, אל תלין עלי כי כעת זכותי לתהות על דבריך כי בגללך ובגלל חבריך אז, אני מהצד השני של המתרס" ופני חברי חפו.

יהא זה לנו לדוגמה למקרים רבים, איך אפשר לאבד נשמות בגלל רוע צודק ולא חכם, וה' יערה רוח טהרה ממרום והאמת והשלום אהבו כי הקב"ה ברא את האדם ישר ולמה נשאר לחשב עד אין קץ חשבונות רבים ולרוב מיותרים...