אוי אלוהים

"החבר הדמיוני שלכם". כך, כמעט בכל שבוע, מכנה הקומיקאי והמגיש ביל מאהר את אלוהים לעיני צופיו ברשת HBO. מאהר, אתאיסט מוצהר, אומר בתוכניתו Real Time דברים בלתי נתפסים באמריקה השמרנית. והוא לא רק מדבר: לפני כשנה הוקרן ברחבי ארצות הברית סרטו Religulous (צירוף המילים "דת" ו"מגוחך"), שבו התעלל באופן חופשי בשלוש הדתות המונותאיסטיות. באחד הקטעים החזקים בסרט מספר מאהר לנוצרים אדוקים והמומים שכל הסיפור של ישו מתבסס על טקסט מצרי קדום במאות שנים. הליכה על המים? שם. נולד לאם בתולה? שם. עשה ניסים? שם. הוצא להורג וקם לתחייה? שם, שם, שם. בקיצור, מעשיית ישו הנוצרי אמיתית בערך כמו סנטה קלאוס.

באמריקה של לפני 20 שנה, נניח, תוכנית כמו של מאהר לא היתה עולה לאוויר. שלא לדבר על מציאת קהל אוהד: למרות התדמית המתירנית, מדובר באחת המדינות שהדת מפעפעת בעורקיהן בכבדות, לרבות תעשייה שלמה של כנסיות על גבי כנסיות, התרמות, ערוצי טלוויזיה דתיים ומה לא. בעולם עמוס צלבים שכזה, מגיש כמו מאהר היה מוצא את עצמו מחוסר עבודה אחרי כמה בדיחות על אלוהים - ואולי גם מגורש מהעיר, בתוספת הזפת והנוצות.

אבל היום זה כבר משהו אחר. אגודות אתאיסטיות קמות בכל רחבי ארצות הברית בעשור האחרון, בקצב הגבוה בהיסטוריה. במדינה שבה הקללה "אתאיסט" נחשבה לחמורה יותר מ"הומו", "כושי" או "יהודון", כ־16 אחוז מהאוכלוסייה מגדירים את עצמם "חסרי דת", כלומר קרוב לאתאיסטים. זה כבר מספר מכובד - כמה עשרות מיליונים של אמריקאים - שאי אפשר לתלות אותו רק בניו יורקרים הפלצנים או במתרוממים של סן פרנסיסקו. זה קו שבר שחוצה את אמריקה כולה, ומטרתו להזכיר לתושביה כי מייסדיה של ארצות הברית - ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, בנג'מין פרנקלין ואחרים - היו מתהפכים בקברם אם היו רואים אותה היום, כי הם היו אתאיסטים גמורים.

אז מה לעזאזל עובר על אמריקה בשני העשורים האחרונים? ואיך איבד צבאות, שלא בטובתו, חלק כל כך נכבד מערך השוק שלו? בואו נראה.

איור: צחי פרבר 

האני מאמין של האני לא מאמין

סקר שנערך במרץ 2009 העלה כי המיעוט שמגדיר את עצמו "חסרי דת" הוא למעשה הקבוצה הדמוגרפית היחידה שגדלה בכל 50 המדינות ב־18 השנים האחרונות. קחו לדוגמה את דרום קרוליינה: לפני 18 שנה היו בה שלושה אחוזים חסרי דת, והשנה כבר הצהירו על כך עשרה אחוזים מהתושבים. הנתונים בקרב הסטודנטים אפילו יותר מרשימים: אם עד לפני שש שנים הסתפקה אגודת הסטודנטים החילונים ב־42 סניפים באוניברסיטאות ברחבי המדינה, היום היא חוגגת עם לא פחות מ־146.

אז אפשר להניח שהדור הצעיר האמריקאי התחיל בזה, אבל היו לו גם השפעות חיצוניות. מה שקורה לאמריקה היום מבחינה דתית דומה מאוד למה שקרה לה בסיקסטיז מבחינה מוזיקלית; האפקט הזהה הוא גל בריטי ששוטף את היבשת בשנים האחרונות, מין "ביטלמניה" מסוג חדש. כפי שהביטלס, הסטונז וחבריהם הביאו לתחיית הרוקנרול האמריקאי בתחילת שנות ה־60, כך גם קבוצה של כותבים בריטים - אתאיסטים מוצהרים, מן הסתם - עושה שמות במוסכמות שכל אמריקאי ינק מהבקבוק מיומו הראשון. הם מטילים ספק בכל, מתראיינים בכל תוכנית אירוח בלי להתבייש, ומככבים בגדול ביוטיוב - מפיץ הדעות הגדול והמגוון ביותר במאה ה־21.

שני כוכבים מובהקים יש לביטלמניה האתאיסטית: תחת כובע המדען נמצא הביולוג ריצ'רד דוקינס, שמתבסס על תורת האבולוציה של דארווין ומפריך באמצעותה בקלילות את התזות שמציגות הדתות המרכזיות. בתפקיד הפה הגדול יושב כריסטופר היצ'נס, מחבר הספר God Is Not Great, שאין הרבה דברים בעולם שחומקים מהשיניים שלו (הוא עיצבן למשל לא מעט נשים כשטען שאין קומיקאיות טובות אלא רק קומיקאים, וגם זה בגלל האבולוציה; גברים, לטענתו, תמיד היו צריכים להצחיק נשים כדי להתחיל איתן). דוקינס והיצ'נס יחד הם הסיוט של כל רפובליקני דתי באשר הוא, כשבזכות הידע המדעי וההיסטורי שלהם הם קורעים לגזרים את כל מי שמנסה להיכנס בהם (חפשו ביוטיוב. זה מצחיק).

ויש כמובן הרבה אבות רוחניים לפרידה מאלוהים, בין השאר הסופר המנוח דאגלס אדמס. מי שחתום על סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ונחשב לאחד מכותבי ההומור הטובים בהיסטוריה, הגדיר את עצמו כ"אתאיסט רדיקלי". כמו שהוא הסביר את זה פעם, "פשוט לא רציתי שמישהו יתבלבל ויחשוב שאני 'על הגדר'" - כלומר אגנוסטי, המילה שהאתאיסטים החדשים שונאים בלהט. מבחינתם, או שאתה איתם - עם המדע, השכל הישר וההוכחות הבדוקות - או שאתה עם החבר'ה של הפיות והמלאכים והאיש עם הזקן הלבן. אין באמצע. זה קצת כמו כדורגל: אף אחד לא רוצה שייגמר תיקו.

גורם נוסף שתרם לא מעט לפריחה האמריקאית של האתאיזם נעוץ בעלילות אוסמה בן לאדן ובמה שעבר על ארצות הברית מאז ה־11 בספטמבר 2001. לא רק בגלל מעשי הטרור הגדולים בהיסטוריה, אלא גם לנוכח תופעות כמו הטליבאן באפגניסטן ואפילו השערורייה סביב קריקטורת מוחמד באירופה: לראשונה מאז שנחשפו לעוצמות הרשע והטמטום של המושג "ג'יהאד", החלו מדענים וכותבים לדבר בגלוי על המעמקים השפלים שאליהם יכולה הדת להוביל את מאמיניה. ואם זה קורה למאמינים בני דת מוחמד, למה שזה יפסח על הנוצרים?

מבט קצר מסביב מראה שלא חסרים גם נוצרים קיצוניים ומטורללים, עם הרבה מאוד נשק וזמן פנוי (מי אמר טימותי מקוויי?). המלחמה, הבהירו האתאיסטים, לא מתנהלת בין המערב השפוי למזרח הג'יהאדיסטי אלא בין המאמינים לבלתי מאמינים. בין אלה שציטוט עמום מספר עבש יכול לשגר אותם כמטעני נפץ אנושיים לכל מטרה, לאלה שמכירים בכך שהחיים טובים יותר ואין דבר חשוב מהם. בין אלה שבטוחים שבעולם הבא ממתינות בתולות פלוס שיפור תנאים כללי וקוקטייל עם הבוס הגדול - לבין אלה שיודעים שרק תולעים ממתינות שם במקרה הטוב.

לכך מתחברת העובדה שבשמונה השנים הראשונות של האלף כיהן בארצות הברית אחד הנשיאים הדתיים ביותר שהיו במדינה, שיצא למסע צלב מסודר נגד מה שראה כמדינות האיסלאם הרדיקלי שחטאו לאלוהים ולבנו. האתאיסטים, שגם כך תיעבו את בוש על ההתניה הדתית שלו, זעמו עוד יותר כי סברו שהוא נלחם את המלחמה הלא נכונה; לתפיסתם הוא גרר את אמריקה כולה למלחמת דת - בין דת מטומטמת אחת לדת מטומטמת אחרת. מסע צלב בעל מניעים כלכליים־דתיים, שרק גרר את העולם למערבולת דמים חדשה.

מבחינתם של לא מעט כותבים אתאיסטים, הנזק שחולל ממשל בוש לאמריקה ולמערב היה רב בדיוק כמו זה שהוא חולל בחלק השפוי יותר של העולם המוסלמי. קחו לדוגמה את הציטוט הבא של בוש, שניתן בתגובה לעיתונאי של כתב עת אתאיסטי שניסה לשאול אותו שאלה בשיקגו לפני כמה שנים: "אני לא יודע אם אתאיסטים ראויים בכלל לכינוי 'אזרחים', או שמגיע להם יחס של פטריוטים. זוהי אומה אחת - תחת אלוהים".

הביטוי הזה, One nation under God, חיוני להבנת הדוׄגמה האמריקאית שלפיה מתיישרים פוליטיקאים ומצביעים כאחד, ושנוטה להוציא את האתאיסטים מדעתם. זה אומר, למשל, שהלא־מאמין הוא לא רק מתנגד פוליטי שלנו: הוא אפילו לא ממש אזרח המדינה. זה אומר שאם יש הצדקה אלוהית (מהברית הישנה או החדשה) להילחם בכופרים, אז לא צריך יותר מזה. וזה גם אומר שאם אלוהים דורש לסקול את ההומואים, המדיניות הפדרלית תתיישר בהתאם ולא תעניק להם זכויות. ואלה בטח לא הנושאים היחידים שבהם ספר מפוקפק שכתבו חבר'ה יצירתיים במדבר מכתיב את סדר היום, שנים על גבי שנים אחרי הפפירוס הראשון. טוב, בתחום הזה גם לנו אין ממש במה להתגאות.

כנסיית השכל הישר

זה לא מקרה שהאתאיסטים הרימו ראש בעידן שבו Bush Bashing, תקיפה של ממשל בוש, הפכה לפופולרית מאי פעם. ספריו של סאם האריס, למשל, הפכו לרבי מכר. בכלל, האריס נחשב היום לכוכב הצעיר המקומי של האתאיזם האמריקאי: הוא ושלושה מחבריו לאי־אמונה, דניאל דנט האמריקאי ושני הבריטים דוקינס והיצ'נס, זכו לכינוי "ארבעת הפרשים" - על שם המונח הנוצרי "ארבעת פרשי האפוקליפסה", רק בהפוכה. כתביהם המשולבים הפכו לזרם שכבר זכה לכינוי הרשמי "נאו־אתאיזם", כלומר האתאיזם של המאה ה־21: בוטה יותר, חצוף יותר, ולא מתנצל על סירובו להאמין בכך שאלוהים לצידנו.

הזרם הזה תופס בשנים האחרונות גם משום שלרשותו עומד כלי התקשורת האימתני ביותר מאז ומעולם: האינטרנט. בעבר, כשאתאיסט כמו ברטראנד ראסל ביקש לפרסם מאמר על אמונותיו, הוא היה עובר שבעת מדורי גיהנום בעיתונות הממוסדת, שפחדה מזה כמו מאש. היום זה אחרת לגמרי. לסאם האריס יש בלוג קבוע באתר ה"וושינגטון פוסט" ובבלוג המוביל "האפינגטון פוסט", והיצ'נס מצידו כותב טור ב"ואניטי פייר". תוסיפו לזה גם אתרים ממוסדים לכל אחד מ"ארבעת הפרשים", הופעות ביוטיוב, הרצאות באקדמיה וכיוצא באלה מפעלות; נדמה שיש נכונות גדולה מאי פעם להזמין את האתאיסטים לראיונות בטלוויזיה ולעימותים עם מאמינים, וגם כלי התקשורת הוותיקים יותר כבר הבינו שהציבור מוכן לשמוע את השפיל של האתאיסטים. שמונה שנות בוש ו"אלוהים לוחם בצד שלנו" כנראה עשו את שלהם. וחוץ מזה, תמיד מדובר בסיפור טוב שמצטלם נהדר.

מעבר לפוליטיקה ולבידור, אחד הרעיונות המרכזיים של הנאו־אתאיזם פשוט נקלט בצורה מצוינת - המסר נגד הבורות. "תחשבו על זה", כותב האריס בספרו A Letter to a Christian Nation, "יותר ממחצית השכנים שלכם ושלי מאמינים שהעולם נברא לפני כ־6,000 שנה. זה, אגב, בערך אלף שנה אחרי שהשוּמרים המציאו את הדבק". המסר הזה, שלפיו הדת מחזקת את כבלי הטיפשות שגם ככה עוטפים את האומה של האמיצים, זוכה לקשב רב יותר. גם האמריקאי הממוצע, שמביט על מערכת החינוך שלו ורואה את הישגיה לעומת שאר העולם, חש באי נוחות קלה. כשהוא רואה את מאבקם של "הבריאתנים" השמרנים נגד "מוצא המינים" של דארווין ולימודו בבתי הספר, הוא יודע שיש משהו בקייס של החבר'ה האלה. משהו כאן לא מריח טוב, וזה לא התחת של הקופים של דארווין.

יש עוד אלמנט שמרחף כל הזמן באוויר, והוא האכזבה האדירה של לא מעט אמריקאים מסמלים דתיים וממנהיגים דתיים ופוליטיים בימין השמרני. קחו למשל את השערוריות שרודפות את ראשי הדת ונציגיה: הכמרים הקתולים שאוהבים לתקוע נערים בתחת הפכו לרוטינת סטנדאפ קבועה במועדונים, שלא לדבר על כמרים אוונגליסטים שמחזיקים מהצד זונה יקרה במיוחד.

המקרה החביב עלי הוא הסיפור על טד האגארד. לכומר טד, ששימש לא פחות מ"נשיא ארגון האוונגליסטים הלאומי" ונהנה מערוץ ישיר לאוזנו של הנשיא ג'ורג' בוש, היה תחביב קטן ושולי: הוא החזיק מהצד זונה ממין זכר, שגם היה ספק הסמים הקבוע שלו. כשהתפוצצה הפרשה לפני שלוש שנים הוא התפטר, התנצל, אכל עפר והבטיח שלעולם לא עוד ומעידה חד־פעמית. והפלא ופלא: בינואר 2009 הודה הכומר הטוב במערכת יחסים נוספת "בעלת אופי הומוסקסואלי", הפעם עם בן הקהילה שלו. ואלוהים, כידוע לטד ולכולנו, לא ממש אוהב הומואים. בטח לא שקרנים.

הסודות מהארון הותירו סימנים בשטח. פרשנים פוליטיים טענו כי הפרשייה של האגארד ואחרות כמוה השפיעו לא מעט על הצבעת הבוחרים בבחירות 2008; הם פשוט איבדו אמון ביושר של הפרצופים הצדקניים האלה, ואז גם התחילו לשאול שאלות על הדברים שהם אומרים. לא עזרה לזה העובדה שהמפלגה הרפובליקנית כנראה מעולם לא הקיפה את עצמה בחבורה כל כך תמוהה וקיצונית של בעלי דעה - מהשדרן הצווחן ראש לימבו ועד הכמעט־סגנית־נשיא שרה פיילין. בקיצור, לא מעט אמריקאים התחילו פתאום להתפכח מאדי הדת שמילאו להם את המוח.

כל זה טוב ויפה, אבל צריך לקחת בחשבון שאלוהים עוד לא מת. עדיין מדובר בבעל הבית של אמריקה ורוב העולם שסביבה. נגד האתאיסטים החדשים ותורתם פועלים כוחות אדירים, עשירים, ותיקים ומנוסים, שלא ממש ייתנו להם להתרחב מעבר לגבולות האינטרנט, תוכניות האירוח והאקדמיה. ולראיה, הנאו־אתאיסטים לא הצליחו להשיג דבר מבחינה חקיקתית שאפילו קרוב למשהו שהם מאמינים בו. אחד ההישגים שהם כן רשמו לחובתם הוא התג החדש - "שונאי דתיים" - שהצליחו להצמיד להם אותם מתנגדים. וזה לא משנה אם מדובר באמריקה, שבה הם "שונאי נוצרים וכל דבר נוצרי", או בארץ ובעולם היהודי, שבו הגדירו אותם במונח המרענן והנחמד "אנטישמים".

ואם כבר מדברים, אז הנה עוד כמה מילים על יהודים.

סינדרום סדום

ישראל היא נושא בעייתי לאתאיסטים. יש כאלה שתומכים בה ובתצורתה הנוכחית, ורבים אחרים שלא. ריצ'רד דוקינס אמר פעם בהרצאה שהוא מקנא בכוח של הלובי היהודי באמריקה שיכול להשפיע על פעולות הממשל, והביע תקווה שיום אחד השפעתם של האתאיסטים תהיה זהה; האמירה הזאת עלתה לו בתגובות היסטריות של הליגה נגד השמצה, שמיהרה להאשים אותו באנטישמיות. בהרצאה אחרת הוא טען שהחינוך הדתי שמקבלים הילדים בישראל מעוות את ראיית ההיסטוריה שלהם, למשל בנוגע לשואה מול פשעים אחרים נגד האנושות. גם על זה הוא חטף את מקהלת ה"אנטישמי" הקבועה.

היצ'נס, עמיתו של דוקינס, אמר שהוא תומך בזכותה של ישראל להתקיים, אבל מתנגד לכיבוש ולכך שהיא בדרך "להפוך לתיאוקרטיה דה פקטו" בגלל עוצמת הכוחות הדתיים שפועלים בה. במאמר שפירסם במגזין האינטרנטי "סלייט" בעקבות חגיגות ה־60 למדינה, תחת הכותרת הפרובוקטיבית "האם ישראל תתקיים בעוד 60 שנה?", הוא כתב בין היתר כי הוא לא מאמין שישראל תתקיים כמדינה יהודית עוד זמן רב. מנגד הוא תוקף בחריפות את האנטישמים שמוכנים "להלבין" גופים שפועלים נגד ישראל: הוא מזכיר את פגישתו של "האידיוט הדתי", הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר, עם "הגנגסטרים של חמאס - וזה בלי להתייחס בכלל לאמנה הגזענית שלהם". במילים אחרות, היצ'נס מגלה הבנה גם למאבק של ישראל בכוחות גרועים ואפלים הרבה יותר מאלוהים. אז מה השורה התחתונה? ישראל, מסכם היצ'נס, צריכה להכריע אם היא חלק מהמערב הדמוקרטי ולפיכך זכאית לתמיכה ולהגנה, או שהיא חלק מהמזרח התיכון הפנאטי. לכך, לטענתו, טרם ניתנה תשובה היסטורית חד־משמעית.

זאת, בקצרה, הרוח של היצ'נס ודוקינס - שיחד עם האריס הואשמו בכך שהם אתאיסטים ניציים אחרי שהביעו תמיכה עקרונית במלחמת המערב נגד הטליבאן באפגניסטן. לדבריהם, הקיצוניות הדתית שמופגנת בעקרונות ה"שריעה", במיוחד על ידי הזרם של הטליבאן, מסוכנת לאנושות יותר מבכל מקרה אחר, ולכן צריך לפעול להכחדתה. על כך ספגו השלושה ביקורת קשה ממי שרואים את עצמם כאתאיסטים טהורים, אלה שסבורים כי כל הדתות גרועות למין האנושי באותה מידה.

מה שמביא אותנו שוב לביל מאהר, ולסוף הסרט Religulous. כשמאהר מסביר שם למה התנ"ך הוא ספר מופרך וחסר משמעות לימינו, הוא מצטלם בסדום, ממש מטר מכאן, ומזכיר לצופים את סיפור לוט והמלאכים מספר בראשית: איך הגיעו השניים אל לוט להזהיר אותו שהעיר תושמד, וכיצד דרשו ממנו אנשי סדום שייתן להם לאנוס את האורחים. לוט, מספר מאהר, הציע לסדומאים שיאנסו את בנותיו, וכך יינצלו מלאכי האלוהים. "והוא", אומר מאהר ונאנח, "הוא עוד היה הבחור הטוב".