נבגדתי, וגם הייתי פילגש. הבגידה היא בעצמי
כמי שבגדו בה, אני יודעת לומר שאין מצב בו האשה אינה יודעת. ודאי ולא על רומן בן יותר מארבע שנים. אני לא רוצה לדעת, נוח לי לעצום עיניים, אבל בתוך תוכי אני יודעת גם יודעת. אני אולי מפחדת להישאר לבד – רגשית, כלכלית. זה נראה לי כסוף העולם. המחיר שאני משלמת הוא ביטול עצמי, חיים בחוסר אהבה שמגיעה לי, בגידה באמוני, בדידות בתוך מעטפת זוגית
הייתי פילגש. בסטטוס הבוגדת לא הייתי, וככל הנראה לא אהיה, למרות שהחיים לימדוני "Never Say Never", ולוּ רק מפאת היעדר היכולת לחיות בפיצול האישיותי הנדרש, ומכיוון ויש לי האומץ ללכת הלאה ולשלם את המחיר.
אני יודעת כיצד זה להיות ואיך זה מרגיש בשתי הפוזיציות. בסופו של דבר חשתי, בשתי הסיטואציות, שהבגידה היא בעצמי.
נבגדת
בעלי לשעבר בגד בי. "חברו הטוב" שנכח מקום טרח לספר לי. לא סתם קלון, אלא קלון בפומבי.
ברבות השנים התברר לי שסלחתי, אבל לא שכחתי. יש לאדם בלב "מגירות בהן הוא מאחסן חוויות. יש את מגירת "סלחתי ושכחתי", יש את מגירת "לא סלחתי ולא שכחתי" ויש את מגירת "סלחתי אך לא שכחתי".
בינינו, אם לא שכחתי הרי לא ממש סלחתי. החלקתי עד למשבר הבא, או ויתרתי על משהו מעצמי כדי להכניס משהו למגירה זו.
חשתי פגיעה באמון, דחייה פיזית
מנקודה זו היחסים כבר לא היה אותו דבר. חשתי פגיעה באמון, דחייה פיזית ששככה עם הזמן, אבל קורטוב ממנה נותר.
הלכתי ממנו לאחר יותר מעשור של חיים משותפים. מסיבות אחרות, אבל הגרעין היה טמון שם.
לא לקחתי דבר, מלבד הדבר החשוב ביותר - אותי.
היה לי קשה, היה לי מר, החברים הפנו עורף, ספרתי את השקלים. אמרתי לחבר שאני קמה בבוקר ולא רואה כלום במראה, מכיוון שלא זכרתי איך זה להיות לבד, בלעדיו. אמירה קשה כלפי עצמי, אבל הדרך לשינוי טמונה בהכרה באמת, קשה ככל שתהיה. אחר שנים רבות יחדיו, מגיל צעיר, חשתי אזורי היעדר קיום וממשות ללא נוכחותו.
ברבות השנים הבנתי שהחזרתי את עצמי לעצמי.
פילגש
כאשת איש לשעבר, אחד מהדברים האחרונים שחשבתי שאני מסוגלת להיות זה פילגש. טעיתי. החיים לוקחים אותנו לכיוונים בלתי צפויים, אם מוכנים לחוות אותם על כל רבדיהם, כולל כאב.
כשהכרתי אותו חשבתי שהוא חנון, נשוי פלוס, סימן "וי" על כל מה שנכון לעשות בחיים. כל מה שאני לא. משעמם כזה. לא זרקתי לעברו מבט. הוא לא עשה לי את זה. אבל מה שהתחיל ב"לא עושה לי את זה" הסתיים ביותר מארבע שנות יחסים אינטימיים במלוא מובן במילה ולא במובן הפיזי גרידא (מכאן השימוש במונח פילגש ולא מאהבת).
לא ידעתי שאנחנו עומדים להיסחף למים עמוקים מאוד
בתחילתו של הקשר הוא התאים לי, מכיוון ולא חיפשתי מערכת יחסים "רצינית". חשבתי שהקשר יהיה קצר ותו לא. היה לי נחמד ומעניין איתו, זרמתי. לא ידעתי שאנחנו עומדים להיסחף למים עמוקים מאוד, עד כדי טביעה. מה הוא אמר לעצמו , זאת מעולם לא הצלחתי להוציא ממנו. אני חושבת שלא רצה לדעת התשובה. השנים שבאו לאחר מכן סיפקו לו אותה.
לשנינו "השתבשו" התוכניות, ומה שהתחיל כפלירט לא מחייב הפך לאהבה עמוקה. ביום ניהלנו מערכת יחסים מקצועית משותפת, מאחר הצהריים ואילך עברנו לפאזה האישית. היינו זה לזו חברים בלב ובנפש, גורם מצמיח (לא מעט בזכות המורכבות והקשיים של הסיטואציה), אהובים בלב ובנפש. זכות גדולה היתה לי לחוות אהבה שכזו באמצע החיים.
לאחר יותר מארבע שנות רומן אינטנסיבי גילתה אשתו את דבר הבגידה. היא היתה בעצם במצב שבו הייתי גם אני שנים קודם לכן. הוא ישב מולי כאחד שחרב עליו עולמו, מגומגם, מבקש את עזרתי, מסביר-לא-מסביר שברצונו להישאר בבית עוד קצת בגלל הילדים וביקש שאמשיך לחכות.
הלכתי ממנו.
איבדתי את החבר הטוב ביותר שלי, אישית ומקצועית.
החזרתי את עצמי לעצמי.
כמי שבגדו בה, אני יודעת לומר שאין מצב בו האשה אינה יודעת. ודאי ולא על רומן בן יותר מארבע שנים. אני לא רוצה לדעת, נוח לי לעצום עיניים, אבל בתוך תוכי אני יודעת גם יודעת. אני אולי מפחדת להישאר לבד – רגשית, כלכלית. זה נראה לי כסוף העולם. המחיר שאני משלמת הוא ביטול עצמי, חיים בחוסר אהבה שמגיעה לי, בגידה באמוני, בדידות בתוך מעטפת זוגית שרק מקצינה אותה מפאת חוסר המיתאם בין המצב הפנימי לזה החיצוני. מה נותר בזוגיות לכאורה הזו? ילדים? ניהול משק בית משותף? סוג של שותפות עסקית ללא שותפות אינטימית? מה נותר או מה ניתן לתקן לאחר שנות רומן ממושך?
בסופו של יום, שתיקתי שלי והסכמתי להמשיך היו בגידה.
בעצמי.
כמי שהיתה פילגש, אני יודעת לומר שגם פה יש מידה רבה של ביטול עצמי, תחושה של להיות מספר שתיים באופן רשמי/גלוי (אם כי בפרקטיקה זה יכול להיות הפוך). יש משהו מאוד קשה ומתעתע בלהחזיק תקווה שהנה נעבור לחיות יחדיו, צורך מתמיד לעשות ג'אגלינג רגשי כדי לחיות בחוסר וודאות. בדידות והפעם, בתוך קשר אינטימי, רגש מורכב להחזקה ולהכלה. סוג של מחיקה עצמית. חיים בשותפות אינטימית ללא ניהול משק בית משותף. החצי השני של מה שנותר בבית, עם האשה חוקית. בסופו של דבר, אני יודעת שבהסכמתי להיות במקום הזה, בגדתי בעצמי.
ולבוגד -
אתה משלם מחיר יקר מנשוא, חיים בפיצול אישיותי שיש לו מחיר כבד. מאוד. זכותו הבסיסית של כל אדם היא לדעת את האמת ולהחליט מה הוא רוצה לעשות איתה.
לך אין האומץ הנדרש לכך. וכנראה גם לא לגעת באמת של עצמך, אחרת לא היית שם. בין האשה החוקית לפילגש.
במקרה שלנו, שיקרת לאישה לה נישאת, וזכותה לדעת את האמת. אנשים משתנים, יש פערים שניתן לגשר עליהם ויש שלא. קוראים לזה הזכות לתקן. זו זכות הדורשת אומץ, נחישות ואמירת האמת לעצמי.
אתה אינך אוהב את אשתך כאשה, וזאת אתה ואני יודעים.
זכותה של אשתך היא שיאהבו אותה. אני חשתי שזו זכותי כשגיליתי שבגדו בי.
לא רצית לאבד אותי וגם לא לשלם המחיר
שיקרת לפילגש שלך, לי, ודיברנו על כך לא פעם. ביקשתי לדעת את האמת. יכולתי לעמוד בה. אבל אתה לא רצית לאבד אותי וגם לא לשלם המחיר. הלכתי ממך ובחרתי בעצמי, בזכות לאהבה שלמה יותר. אמיתית.
מכיוון שאתה בוגד בעצמך, קשה לך לראות את האחרות, במובן המלא של המונח.
לכל קודקודי המשולש: הבגידה היא בראש ובראשונה בעצמי. ובזה אולי הכי קשה להכיר.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם בגידה
לפנייה לכתב/ת 
