לבד בשמלה קטנה שחורה מול המניאק מהתיכון
הוא היה "הילד הרע", שאפילו המורות ריירו כשהוא ישב מולן. 20 שנה עברו, והנה בעלי היקר שולח אותי הישר לזרועותיו
בדיוק ברגע ששברתי את הביצה שתהפוך בעוד 30 שניות לחביתה עסיסית, צלצל הנייד שלי ומספר לא מזוהה זהר בנחישות על הצג. הבחורה הנעימה מן העבר השני של הקו הפתיעה אותי כשסיפרה על כנס מחזור שעומד להיערך בגן אירועים בסוף העולם ימינה. תחקירים יסודיים בוצעו לעומקה ורוחבה של המדינה, אנשי חיל מצאו את כל האחראים לשנים היפות שלי בתיכון, ועכשיו מאגדים את כולם לאירוע ססגוני.
מסביב לשולחן, אני משתפת את בעלי ירוק העיניים במסר שקיבלתי והוא מחייך אליי במבט מודד. "את זוכרת שאני בברצלונה בשבוע הזה, אבל מתוקה שלי, לכי לבד. אולי תפגשי את האקס המיתולוגי שלך". חצי שתיקה, "ואולי גם את ה'הוא'!". אני מוכנה להישבע שראיתי קריצה בעיניו. הוא אף פעם לא קורץ.
אני נזרקת 20 שנה אחורה במנהרת הזמן. ה"הוא" היה הנער הכי הורס בתיכון תל אביבי נחשב. ילד יפה עם עיניים בצבע כחול עמוק שהפנטו כל בחורה שעברה ברדיוס חצי קילומטר ממנו, גוף בנוי לתלפיות שגלש שעות בין גלי הים התל אביביים, שיער פרוע עם גווני שמש צהובים וחיוך סקסי שחשף טור שיניים לבן והורס.
ה"הוא" היה הילד הרע וההרפתקן שטעם את כולן, האחד שהמורות ריירו כשהוא ישב מולן בכיתה. הייתי מאוהבת בו לגמרי, טובעת בים העיניים שלו בכל הפסקה, מביטה בו בהערצה מעשן סיגריות, מחכה לכל מילה שתצא מהפה שלו לכיוון שלי – וה"הוא" לא הפסיק לחזר אחריי בצורה מגושמת של בחורים שווים.
ובכל זאת, אינטואיציה נשית אותתה לי שאל לי לחבור אליו או אל נוזליו, כי לא בטוח שאוכל לאחות את השבר בלב אחרי שהוא יפעיל את הגרזן שלו. מול ההורס, בחרתי בחור שנראה טוב פחות אבל עם לב זהב, אינטליגנטי, כריזמטי ושנון, שהצחיק אותי עד דמעות כשבפעם הראשונה ששכבנו, אי שם בשנות העשרה, הוא הביט עליי ואמר בחצי חיוך: "היתה לך הזכות לחוות חוויה ביולוגית שהמורה לביולוגיה היתה מתה להתנסות בה".
הוא היה מניאק צעיר, האם גדל להיות מניאק בוגר?
הבחירה בין השניים היתה נכונה, ואני התאהבתי עד כלות בבעל התבונה והשכל הממולח, אבל בפינה קטנה וחשוכה אי שם במעמקי גופי בערה לה כל הזמן גחלת קטנה ורוויה צבעים עם שמו של ה"הוא" עליה, גחלת שבמהלך השנים לעיתים התלקחה במקצת.
20 שנה לא ראיתי אותו, והנה בעלי היקר מעלה את זכרונו ואף מגדיל לעשות ושולח אותי אל עבר זרועותיו כשאני לבד, ללא הגנות. כאב בטן קליל של התרגשות הריץ אותי לאלבום תמונות מצהיב לחפש תמונה משותפת שלנו שצולמה בעידן הקרח. אני נזכרת כמה הוא היה מסעיר ויפה וכמה דליי דמעות מילאו בנות בגללו. הוא היה מניאק צעיר, ועכשיו תהיתי אם גדל להיות מניאק בוגר.
האיש שלי טס באותו בוקר, ואני קיבלתי נשיקה לוהטת ומשפט מחץ - "Go get them baby". דקירות מרגיזות של יצר המפעם בי להיראות הכי טוב שרק אפשר שלחו אותי לסיבוב אצל פועלות היופי במספרה ולאיש עם ידי הזהב שמעניק לי מסאז' להירגעות וחזרה לפרופורציה. שמלה שחורה קצרה ניצחה בקרב בין הבגדים ושולבה עם מגף גבוה תואם. עיפרון שחור ומסקרה תחמו את העיניים, מעט סומק, ליפ גלוס. אני מתבוננת באשה במראה ומודעת לזה שהיא מתרגשת.
פנימה אל תוך הגן, העיניים שלי מחפשות אותו בהתרוצצות היסטרית, אבל הוא לא שם, והגוף שלי בוער בתחושת אכזבה. מסביבי ברכות חמימות לשלום והיכרויות עם בני זוג, קולות קשקשניים מצטלצלים בפרצי צחוק והרבה תיאטרליות, לחיצות ידיים, נשיקות, ובתוך כל זה האישונים שלי מתרגלים שיעור אירובי מסביב.
הוא לא סתם בחור הורס הוא ה-אחד
ריח של בושם גברי חזק באוויר אותת לי שמישהו נעמד מאחורי, ולפני שאני מספיקה להסתובב נשלחת יד קדימה אל עבר הפנים שלי ומגישה לי כוס יין אדום. אני מסתובבת, ושתי עיניים כחולות ועמוקות מהפנטות אותי ברגע. הוא לא גידל כרס וגם לא נפלה שערה משיערות ראשו. הוא נאה יותר מדי, בטוח בעצמו יותר מדי, השנים עשו לו רק טוב, והוא נראה יפה רענן בדיוק כמו אז.
"אלכס! איך השתבחת עם הזמן", הפה החושני שלו מתרומם בחיוך מזמין ומבט חצוף שמשאיר את הרושם שהוא יודע בדיוק איך אני נראית גם בלי השמלה הקטנה.
אני עומדת מולו, לא מסוגלת להתיק עיניי מהפנים השזופות והעיניים הצלולות שנוצצות בעורמה, והמילים נעתקות מפי. הפנים שלו נעוצות בי כמו מאיימות לבלוע אותי, ואני רק מביטה בו, מרגישה איך אותה גחלת מאז שולחת להבה חוצפנית החוצה.
"Long time", הלשון שלי משתחררת מהקיפאון ואני תרה בעיניי, מחפשת אחרי החצי השני שלו. "אני מקווה שלא הקדמתי את בעלך עם היין", הוא מגשש בקול שחצן, עמוק ומתנגן. "בעלי לא יכול היה לבטל נסיעה מתוכננת לחו"ל. ואשתך?" אני מחייכת חיוך זוהר.
"לא החזקנו מעמד. אני גרוש, אבל לא נושך", הוא מקניט ומעורר בי תחושה עזה לסטור לו. הקולות מסביב כאילו נדמו כשהוא שולף אותי מערימת הנשים ומוביל אותי אל ספסל עץ מתוחזק בצמחיה מוארת. הוא לא סתם בחור הורס שפוגשים ביום בהיר, הוא ה-אחד, ה"הוא" שעמלתי קשות כדי לא ליפול ברשת ההפנוט שלו - ושבשבילו תמיד הייתי האחת הבלתי מושגת.
הלביאה מצאה את עצמה מרחמת עליו
חיוך מבודח מרצד בזווית פיו כשהוא מתגרה בי בצורה גלויה: "את יודעת שבעצם אף פעם אפילו לא התנשקנו. אף פעם לא זרמת עם הרגשות שלך, למרות שידעתי שתמיד רצית". "הלוואי והייתי יכולה לומר לך שלא הפסדת שום דבר", אני משחקת את המשחק שלו.
הוא ניצב מולי כמו נץ טורף, ואני מרגישה קצת דחוקה אל הפינה. התשוקה הישירה שנוצצת בתוך הכחול של עיניו מגלה היטב את כוונותיו בשילוב המראה המדהים שלו והרגשות מפעם. אני חשה היטב בקרבתו הגופנית, בגבריות שלו, אבל גם בשתלטנות וביהירות. אין לי ספק שגם היום הוא ממוטט נשים שנופלות ברשתו.
חשבתי שאצטרך להילחם כמו לביאה בצורך להתנפל עליו ולטעום אותו לפחות פעם אחת בחיים, אבל גיליתי שהשלהבת דועכת ושאני קצת מרחמת על הצורך האובססיבי שלו בכיבושים. מתוך דחף פתאומי מלמלתי משהו, קמתי ועזבתי את המקום. השעון צלצל חצות והקסם הראשוני פג. בזווית העין אני כבר רואה אותו ממתיק סוד עם אחת הנשים שקיבלה את המספר שלי כדי לשמור על קשר.
עמוק אל תוך הלילה העיר אותי צלצול הטלפון של החוקי שלי שישן בבית מלון קר בעיר זרה.
"אז איך היה?" נימה מבודחת נשמעת בקולו.
"הוא עדיין חתיך והורס כמו אז, וזה לא מצדיק להעיר אותי באמצע הלילה". אני שומעת את הצחוק המתגלגל שלו. "אוהבת אותך. תחזור מהר".
בבוקרו של יום המחרת הנייד שלי זמזם הודעה נכנסת, ממספר לא מוכר. "פחדנית", זעקו אליי האותיות. נלחמתי לרגע בצורך שלי לשלוח תשובה צינית בחזרה - ומחקתי את המספר.
לפנייה לכתב/ת 
