מיומנו של מורה מתחיל: נס חנוכה - מילואים

אולי כדאי שלא רק אנשי צבא ילכו לבית הספר לעודד תלמידים להתגייס, אלא שגם שמורות ילכו לצבא לעודד חיילים לקחת חלק בשליחות לאומית לא פחות חשובה – הוראה. קצת טאצ' גברי לא יזיק למערכת החינוך

יובל סרי פורסם: 14.01.10 , 13:22

עוד מעט זה יקרה: הינשוף יגיע, ישב על גדר המערכת המפרידה בין טול כרם לבין יישובי עמק חפר ויגרום להתראה בגדר שתאלץ אותנו לקפוץ לנקודה. מתברר שינשופים הם לא מה שחשבתי, חנונים עם משקפיים שקוראים ספרים בכל זמן פנוי. הם דווקא בליינים המנהלים חיי לילה סוערים שמתחילים אחרי אחת, נמשכים עד אור הבוקר ואגב כך מדירים שינה מלוחמים רבים בצה"ל.

אולי זה בגלל גם הם כמו רוב הישראלים התעייפו מהמציאות הקשה של חיינו, שבה חקלאים עם חמורים צריכים אישורי מעבר כדי לעבד את אדמותיהם שנשארו מעבר לגדר, והחליטו להעביר את שעות היום בשינה כדי לברוח ממנה.

כמו בכל שנה, גם השנה נקראתי לשירות מילואים בן חודש ימים. הפעם הוטל עלי כסגן מפקד הפלוגה להחליף את המ"פ. אם לא די בכך, היום הראשון למילואים נקבע ליום הראשון של חופש חנוכה. נס חנוכה כפול. אין כמו מילואים אינטנסיביים כדי לנוח מבית הספר. לפעמים נדמה לי שבורא עולם יושב לו במרום עם היומן שלי וברגע שהוא מאתר בו חופשה הוא מיד נותן הוראה: "תוציאו לו צו!" אחרת איך ניתן להסביר שבמהלך השנים האחרונות ביליתי חופשות רבות מדי במדים?!

הפעם צו המילואים הטריד אותי במיוחד, שכן מדובר בהיעדרות ממושכת מבית הספר. מיד לאחר קבלת הצו פניתי למנהלת בית הספר בדאגה: מה יהיה על התלמידים? כיצד יתמודדו עם הפסד הלימודים הרב? להפתעתי, היא חייכה ואמרה ברוגע: מורות יוצאות לחופשת לידה ומורים הולכים למילואים. ככה זה. נסתדר.

בארץ הדברים האחרונים

שירות המילואים הוא תופעה מרתקת: בבת אחת אנשים מתנתקים מהעבודה, מהמשפחה, מהחברים ומשגרת החיים וכאילו עוברים ליקום מקביל: יקום שנוצר בגיל 18, עם הגיוס לצה"ל, מוקפא לאחר השחרור וניעור לחיים בכל פעם מחדש למשך כמה שבועות בשנה. תוך זמן קצר מהרגע שהגעת למילואים, התחיילת ופגשת את החברים, אתה מרגיש כאילו מעולם לא השתחררת.

מתברר שיש הרבה דמיון בין הצבא ומערכת החינוך. במילואים, כמו בחדר המורים, מוצאים את האנשים הכי טובים. פוגשים את הישראלי היפה, שלא עסוק רק בעצמו, שמוכן "להיכנס מתחת לאלונקה" ולקחת חלק במשימה לאומית. גם היחס לו זוכים מילואימניקים דומה ליחס לו זוכים מורים: הערכה מעורבת בפליאה על כך שיש עוד מי שעושה זאת. מערך המילואים, כמו מערכת החינוך, הוא מעוז אחרון של סולידריות. ככה זה בחברה שבה אדם בתוך עצמו הוא גר ותחושת הערבות ההדדית הולכת ונחלשת.

ככה זה בחברה שבה יש המחנכים את ילדיהם לדאוג אך ורק לעצמם ולא לעשות למען אחרים כדי שלא חלילה ייצאו פראיירים. ככה זה בחברה שבה יש המתחמקים משירות מילואים, מעדיפים לעשות לביתם, מזלזלים במקצועות שנחשבו עד לא מכבר לשליחות כמו מקצוע ההוראה ועוד עוטפים זאת באידיאולוגיה. אלא שבשורה התחתונה מדובר באנשים קטנים עם אידיאולוגיות גדולות שבחרו להוציא עצמם מהכלל מטעמי נוחות אישית ואת המחיר משלמת החברה כולה.

גברים במדים ונשים מחדר מורים

לצד הדמיון בין שתי המערכות ישנו הבדל משמעותי בין הצבא לבית הספר: הצבא הוא ממלכת הגברים ובית הספר הוא ממלכת הנשים. הדבר ניכר בכל: טון הדיבור האופייני בצבא המלווה בניסיון לשדר כוח, סמכותיות ושליטה לעומת טון הדיבור בבית הספר המנסה לשלב סמכותיות עם רוך.

סגנון הדיבור הצבאי הקצר והמלווה באינסוף טעויות לשונית לעומת סגנון הדיבור בבית הספר בו טעויות לשוניות לא מתקבלות בסלחנות. גם בתחום המזון יש הבדל משמעותי: כמורה אתה פעמים רבות מצטער שלא עשית ביוטופ על צמחים שכן לפעמים אחת המורות שולפת ארוחת בוקר לא ברורה ורק לאחר דקות ארוכות מתברר שמדובר ב"צעקה האחרונה" באוכל בריא ואורגני ולא בתכולה של אחת האדניות במסדרון. בצבא, לעומת זאת, מרוב שמן לא מזהים את האוכל.

למרות כל זאת, בשתי המערכות יש משהו משותף: הכל מתחיל ונגמר ביחסי אנוש. מפקד, מקצועי ככל שיהיה, אם לא ידע להתייחס לחייליו, לדאוג להם, להקשיב להם ולהבין אותם ימצא את עצמו בסוף לבד, ללא חיילים אחריו. באותו אופן, מורה שלא יודעת לחוש את תלמידיה, לדאוג להם ולהיות קשובה לצרכיהם תמצא עצמה בכיתה ההולכת ומתרוקנת. ככה זה במערכות המורכבות בעיקר מאנשים שתחושת השליחות חייבת ללוות כל אחד ואחת מהם.

ואם זה כך אולי כדאי שלא רק אנשי צבא ילכו לבית הספר לעודד תלמידים להתגייס לשירות קרבי אלא גם שמורות ילכו לצבא לעודד חיילים להמשיך לתרום גם אחרי השחרור ולקחת חלק בשליחות לאומית לא פחות חשובה – ההוראה. קצת טאצ' גברי (עד גבול מסוים..) לא יזיק למערכת החינוך.