הצרפתים והאמריקנים חייבים להם

במין התאכזרות לא ברורה של הגורל, נדמה שאסונות הטבע הגדולים ביותר מתרחשים במקומות בהם חיים בעיקר האומללים והחלשים ביותר. על אף שביבשת אמריקה אזורים רבים שמועדים יותר לרעידות אדמה מאשר האיטי הקריבית, רעש האדמה הגדול ביותר בתולדות היבשת פגע דווקא בענייה והנחשלת ביותר מבין 35 המדינות.

אך בניגוד לאסון הגדול שהתרחש ואימלל את תושביה המסכנים, העובדה שהאיטי חלשה ונחשלת אינה תופעת טבע בלתי נשלטת. האבולוציה ויצר ההישרדות הבסיסי של האדם הופך מקומות רבים בעולם המועדים לאסונות טבע לריכוז של עוני, מסכנות ופיגור. אך במקרה של האיטי הסיפור שונה לחלוטין, ויש למי להפנות אצבע מאשימה נוכח תת הפיתוח והנחשלות של פינת החמד הקריבית הזאת, שהיתה יכולה להיות מרכז בינלאומי של תיירות, חקלאות ותרבות.

האיטי תופסת מחצית משטחו של האי היספניולה, המקום הראשון בו נחת קולומבוס והמקום ממנו יצאו המשלחות הספרדיות שכבשו את אמריקה ובזזו אותה. האיטי נותרה כבושה תחת שלטון צרפתי קולוניאליסטי במשך מאות שנים, שלטון אשר גזל ממנה את משאבי הטבע שלה ומנע ממנה פיתוח כלכלי עצמאי ויציב – בדומה למה שקרה במרבית מדינות אמריקה הלטינית עד שזכו לעצמאות במאה ה-19.

ייבוא מאסיבי של עבדים אפריקאים והרס הסביבה האקולוגית הפכו את האיטי למעצמת סוכר עולמית במרוצת המאה ה-18– אך את פירות ההצלחה הכלכלית המתוקה קצרו רק הצרפתים. ב-2003 ממשלת האיטי דרשה מהצרפתים פיצוי בסך 21 מיליארד דולר - סכום המקביל ל-90 מיליון הפרנקים שהיא נאלצה לשלם לכובשים תמורת עצמאותה ב-1803. ממשלת צרפת כמובן התעלמה מהדרישה לפיצוי. סרקוזי הגיב בצורה אופיינית למדינות אקס-קולוניאליסטיות ואמר כי העוני ותת הפיתוח של האיטי נובע מניהול גרוע ומשחיתות מקומית. האיטי נאלצה ללוות סכומי עתק מבנקים, ביניהם גם בנק צרפתי, ושקעה בחובות עמוקים למשך שנים.

גם לאחר שהפכה עצמאית, סבלה האיטי מנוכחות צרפת ולאחר מכן גם ארה"ב. שתי האימפריות המשיכו להתערב בענייניה הפנימיים ובמשך שנים ארוכות הטילו עליה סנקציות ומגבלות כלכליות מסיבות פוליטיות, שחנקו אותה והפכו אותה ממקום עם פוטנציאל כלכלי ותרבותי עשיר לאחד המקומות העניים בעולם. גם הפערים הכלכליים העצומים בין העניים, ברובם המכריע שחורים, לבין האליטות דוברות הצרפתית, היווה שעתוק של יחסים ארוכי שנים בין האימפריות הלבנות לבין המדינה הקריבית הקטנה. אותם חברי אליטות ששיתפו פעולה עם הניצול החיצוני ומנעו פיתוח של השכבות העממיות, ממשיכים עד היום לשמור על ההגמוניה הכלכלית והחברתית באי.

ממשלות צרפת וארה"ב לא אשמות כמובן באסון הטבע הבלתי נמנע שהכה בהאיטי. אך הן בהחלט יכולות לראות את עצמן כתורמות מרכזיות להיקף ההרס שנגרם ולקשיים שיעמדו בפני הצוותים שינסו לחלץ ניצולים מן ההריסות, למנוע מחלות, זיהומים והפרות סדר ולאחר מכן לשקם את המדינה כולה.

רבים כבר קבעו שהאיטי היא אחד המקומות הגרועים בעולם לפגיעת רעידת אדמה – בנייה צפופה באיכות ירודה, תשתיות גרועות, פיגור טכנולוגי ורשויות חוק והצלה חלשות וחסרות ציוד הולם. כל אלו הם תוצאה של דיכוי, ניצול ותת-פיתוח ארוך שנים מצד צרפת וארה"ב – תחילה בכיבוש וניצול קולוניאליסטי שמצץ את דמה של המדינה לאורך מאות שנים ולאחר מכן בהתערבות ושליטה ניאו-אימפריאליסטים שהיו לא פחות גרועים מהכיבוש המקורי.

הצרפתים והאמריקנים נמנעו מלקבל אחריות למעשיהם במשך שנים ארוכות. כעת, כשהאי היפה הזה שרוי תחת הריסות, יהיה עליהם לעשות כן ולהכיר בחובה המוסרית שלהם לממן את שיקום והצלת גן העדן האבוד. האירוניה העצובה היא במשך שנים התושבים סבלו מההתערבות הבלתי רצויה של הזרים, ואילו כעת, תחת כוח עליון וגורל אכזר, הם נאלצים להתלות בה ולקבל אותה אם חפצי חיים הם.

עידן רינג כותב בלוג ברדיו בבילון  וכן בקו חוץ - בלוג פרשנות על חדשות חוץ