"המוזיקה שלי לא נועדה לעשות נעים"

בעידן שבו אמנים רבים יעדיפו לטשטש מסרים ואידיאולוגיות כדי לא לאבד קהל, מתעקש המלחין האיטלקי פביו ואקי לדגול בשילוש קדוש שמחבר יוצר, יצירה ותפיסת עולם. "אני מאמין באופן מוחלט בקשר שבין האסתטי לאתי", אומר המלחין בראיון ל-ynet, "שני הדברים הללו בלתי ניתנים להפרדה".

ואקי. מתרגש גם באופרה התשיעית (צילום: G. Menchicchi)

לישראל הוא יגיע בחודש פברואר, כאורח הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית באילת. זו הפעם הראשונה בה יבקר בארץ והוא נרגש. "ישראל מאוד מסקרנת אותי", הוא אומר, סקרנות שהתחזקה בעקבות הידידות שנרקמה בינו לבין הסופר עמוס עוז.

בימים אלה עסוק ואקי בהשלמת אופרה המבוססת על ספרו של עוז, "אותו הים". בצדו השני של הים עמל הסופר הישראלי על כתיבת הליברטו לאופרה, שתציג בבכורה בשנת 2011 בעיר בארי שבדרום איטליה.

תפיסת עולמו של ואקי באה לידי ביטוי גם ביצירה "Irini, Essalam, Shalom" שתבוצע לראשונה בישראל בפסטיבל באילת. היצירה, עליה ינצח המנצח הלבנוני ג'ורג' פהליבניאן, נכתבה בעקבות גל האלימות ששטף את העולם מאז אירועי ה-11 בספטמבר ותבוצע באילת.

את הלחן מלווים טקסטים מתוך התלמוד, הברית החדשה והקוראן, שחיים בהרמוניה בתוך היצירה. "שלוש הדתות המונותאיסטיות מדברות על סובלנות ושלום, מה שמוביל למחשבה שמלחמות דת הן למעשה בגידה בערכים הדתיים", אומר ואקי, "עמוס עוז אומר שנקודת ההתחלה למציאת פתרון לסכסוך היא בהשתחררות מדעות קדומות והבנה שאין דרך מלבד פשרה. אני חושב שהוא צודק. אף אחד לא מחזיק באמת מוחלטת, לכן הפשרה הכרחית".

"זו לא שאלה של תרגום אידאולוגיה לצלילים. הכתיבה נובעת מצורך פנימי, זה הכרח שנכפה עליך בלית ברירה. האידאולוגיה היא משהו שחי במקביל לצורך הזה, שנולד מתוך רגש עמוק ולא מפורש. החיבור בין המסר והאידאולוגיה לבין המוזיקה אינו לינארי".

ג'ורג' פהליבניאן. ינצח על היצירה של ואקי

מאורעות ה-11 בספטמבר טלטלו אותו, אך מה שהבעיר בו את יצר הכתיבה היה מה שקרה לאחר מכן. "הפלישה לעיראק והמלחמה באפגניסטן גרמו לי להתבייש בהיותי אדם", הוא אומר, "כל הקמפיין הנלווה, השקרים והדיסאינפורמציה בנוגע לנשק להשמדה המונית, נועדו להפחיד את העולם החופשי ולאחד אותו מול מדינות אומללות. הייתי נבוך מול מתקפת הטרור באמריקה אבל לא פחות מהתגובה האמריקנית, שאליה הצטרפה גם אירופה".

מלחמה אינה אקט תרבותי

סערת הרגשות הובילה בתחילה לכתיבתה של יצירה תזמורתית אחרת בשם "Diario Dello Sdegno" ("יומן הכעס"), שביצעה התזמורת הפילהרמונית של "לה סקאלה", בניצוחו של ידידו הקרוב, מאסטרו ריקרדו מוטי. בשנה שעברה ביצעה אותה התזמורת בניצוחו של מאסטרו ריקרדו שאיי.

עוז. "אדם יוצא דופן שאני מאוד אוהב" (צילום: מרב יודילוביץ')

"רציתי להזכיר לכל הלוחמים בשם הדת שהספרים הקדושים מדברים בשפה אחרת. מהאטמה גנדי אמר: 'עין תחת עין וכל העולם יהפוך לעיוור". הוא צודק, מעגל הדמים הזה הוא טראגי".

"גם בגלל הטקסט, אבל לא פחות מסיבות מוזיקליות. זו מוזיקה נפלאה ומרגשת מאוד. נכון שהטקסט לקוח ממקורות יהודיים אבל הוא מתחבר בבסיסו לרעיונות מן הנצרות והאסלאם. ביצירות שלי אני משתמש לא מעט בפיסות זיכרון שלקוחות ממוזיקה אתנית, תפילות, שירת עמים. אני לא מכוון לנוסטלגיה, אלא בונה לקיים קונטקסט חדש".

ידידות אמיתית עם עוז

הספר של עוז, שנכתב במובנים רבים כיצירה טקסטואלית מתוזמרת, זכה למספר עיבודים מוזיקליים קודמים בהם של הקומפוזיטור חיים פרמונט, המוזיקאי רמי הראל והמלחין הצעיר שאול בסר.

"אילו יכולתי לכתוב מוזיקה, בכלל לא הייתי כותב ספרים. אבל אינני יכול, אז אני כותב", אמר עוז לפני כשנה במפגש עם קוראים, והוסיף כי הספר "אותו הים" נכתב תוך מחשבה על מבנים מוזיקליים כמו אדאג'ו, סקרצו ומגניפיקט. "זו הקִרְבַה הקרובה ביותר שהצלחתי להשיג אי פעם ליצירה מוזיקלית", אמר עוז ואולי זה מה שהוביל אותו לשיתוף הפעולה עם ואקי.

כתיבת האופרה עתידה להסתיים בעוד כחודשיים. "זו האופרה התשיעית שאני כותב, ועדיין התחושה היא של ילד חדש שבא לעולם", אומר המלחין.

"המונח מינימליזם אינו נכון בהקשר הזה. הוא שמור למלחינים כמו פיליפ גלאס, טרי ריילי וסטיב רייך. אני מאוד אוהב את הסגנון הזה, אבל אין לו קשר ליצירות שלי. אני חושב שמה שמחבר, אולי, בין הכתיבה של עמוס עוז למוזיקה שלי היא הישירות והאקספרסיביות. אני מעדיף את המילים הללו על פני הפשטות. כמו שאומרים אצלנו - המורכב באמת, לובש פנים של פשטות".