מסע ההשמצה של מארק טוויין בארץ ישראל

כיצד הגיע מארק טוויין לארץ ישראל?

סמואל קלמנס, שנודע לאחר מכן בשמו הספרותי מארק טוויין, היה עיתונאי צעיר בן 31 כאשר השתתף במסע תיור מאורגן ראשון של אזרחים אמריקנים בספינת קיטור. ההוצאה לאור של העיתון "אלטא קליפורניה" מסן פרנציסקו היא זו ששילמה עבורו את דמי המסע בסך 1,250 דולר, כשבתמורה הוא התבקש לשלוח רשימות ממסעו.

האנייה "קוויקר סיטי" הפליגה ביוני 1867 מניו-יורק, חצתה את האוקיינוס האטלנטי וערכה שיט ארוך בים התיכון, שכלל עצירות בצרפת, באנגליה, באיטליה, באיי יוון, בטורקיה ובארץ הקודש. 52 המכתבים שפורסמו בעיתון זכו לתגובות אוהדות ומתלהבות של הקוראים, עד כי הוחלט לפרסמם כספר. בשנת 1868 יצא הספר שטוויין קרא לו "התמימים בחו"ל או סיור צליינים חדש" (The innocents abroad or the new pilgrim's progress).

ארץ ישראל הפכה ליעד מסע פופולרי עבור תיירים מארצות הברית החל מאמצע המאה ה-19. אניות הקיטור שהחליפו את אניות המפרש קיצרו את משך ההגעה והפכו את היעד לזמין יותר, ואת הפלגה לבטוחה יותר, מכיוון שהתיירים לא היו נתונים עוד לחסדי הרוח והמפרשים. ככל שתנועת התיירות גברה החלו לצאת בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 ספינות למסעות בעולם על בסיס יומי, מפילדלפיה, ניו-יורק ובוסטון.

מארק טוויין (במרכז) וחברים (צילום: ספריית הקונגרס)

האמצעים הכספיים ושעות הפנאי הרבות של אנשי המעמד הבינוני-גבוה אפשרו את עריכת "המסע הגדול", שאף הפך לסמל סטטוס. רבים מאלה שיצאו למסע נהגו להעלות על הכתב את רשמיהם. בעידן שבו לא הייתה עדיין מצלמה, הכתיבה והציור היו דרכי הנצחה פופולריות. אולם כתיבתו של מארק טוויין על ארץ הקודש הייתה שונה מכל מה שנכתב לפני כן, כי הוא השמיץ, לגלג ולעג כמעט לכל דבר שראו עיניו. מדוע עשה זאת טוויין ומה מידת האמת בתיאוריו?

האירוניה התחלפה בציניות

כל עוד טייל באירופה, היה יחסו אליה לעג המהול בהערצה. אולם כאשר הגיע לחלק הלא אירופי של הים התיכון, השתנתה נימת מכתביו של מארק טוויין באופן משמעותי. האירוניה התחלפה בציניות, והאמביוולנטיות בעוינות גלויה. טוויין דאג, באחת מהפסקאות הידועות בספר, להכתיר את נופה של ארץ ישראל כנוף המכוער ביותר בהשוואה לכל שאר המקומות שטייל בהם:

"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב".

עכו ונמל עכו ממבט ממזרח (ציור: דיוויד רוברטס)

במקום אחר הוא כותב את אותם הדברים רק במילים אחרות: "לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש מהמחנה שלנו, אף שהנחל זרם לצדנו. לכן המשכנו בדרכנו שעה נוספת. אמנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בשמש היוקדת. 'כצל סלע כבד בארץ עייפה' - אין ביטוי יפה מזה בכל התנ"ך, ואין ספק שמכל המקומות שבהם שוטטנו, אין אחד המסוגל להעניק משמעות כה נוגעת ללב לביטוי כארץ צחיחה, חשופה קירחת זו".

אברהם לווינסון אשר יזם את התרגום של תיאור המסע בארץ הקודש בלבד לעברית הוסיף הקדמה אפולוגטית שבה הוא התמודד עם תיאורי הנוף העלובים של ארץ ישראל במאה ה19:

"אינך יכול שלא לכאוב. לכאוב ולהתרעם על כינויי הגנאי שהמחבר הכתיר בהם את ארץ הקודש: ארץ שוממה ומכוערת, ארץ קודרת ונטולת חיוך – והארץ ארצך והדברים אמת... הציונות התוקפנית ניצחה את השממה המכוערת, הסירה את הקדרות והביאה חיוך".

מצדה וים המלח. ציור מ-1858 של הצייר הבריטי אדוארד ליר

מטרת ההקדמה היא לטעון כי עתה, בחלוף יותר מ-100 שנה מאז מסעו של טוויין, שינתה הארץ לגמרי את פניה. מעניין, אבל חוקרים ישראלים לא מעטים נוטים לבחור באחת מהציטטות האלה כדי לתאר את המפגש של אנשי העליות הראשונות עם נופי הארץ. יש לזכור שהתיאור של טוויין נעשה בשנת 1867, עוד לפני שהחל מפעל ההתיישבות הציוני. ייתכן שהבחירה בתיאור קשה זה משמשת עבורם כמעין תפאורה, שלעומתה כל פעילות עברית מתעצמת ונתפסת כמשפרת את נוף הארץ או "מחזירה עטרה ליושנה".

אין ספק כי ארץ ישראל בתקופה זו לא הייתה מפותחת, חלקים נכבדים מנופה היו שוממים, התנאים הסניטריים היו גרועים, ואדמות רבות שהיו ראויות לעיבוד נזרעו אך לא נחרשו. עם זאת, טוויין לא סייר בישראל לאורכה ולרוחבה אלא הצטרף לטיול מאורגן נוצרי שהתמקד באתרי הקודש הנוצריים: נצרת, הכינרת, ירושלים ובית לחם. השרון, השפלה ומישור החוף לא זכו לביקורו של טוויין.

כמו כן, תיאוריו מהגליל ומבקעת ים המלח זהים לגמרי בשוממותם ואין כל הבחנה בין מתארי נוף שונים. יש לזכור שטוויין ביקר בארץ בשיא הקיץ, כאשר נוף מולדתו הוא נהר המיסיסיפי הירוק תמיד. לאמיתו של דבר, כדי להבין את תיאוריו המשמיצים של טוויין יש לבחון אותם לא בפרספקטיבה ציונית אלא בפרספקטיבה של התרבות האמריקנית שממנה הוא צמח.

כתיבתו ההומוריסטית של מארק טוויין

תיאורו של טוויין את ארץ הקודש עמד בניגוד מוחלט לדימוי של ארץ הקודש בספרות התנ"כית והצליינית, שעליה התחנכו בני ארצות הברית. מיסיונרים פרוטסטנטים והרפתקנים מיסטיקנים היו האמריקנים היחידים שטיילו בארץ הקודש במחצית הראשונה של מאה ה-19. רוב עולי הרגל האלה באו כדי ללכת בעקבות ישו, והם כל כך נפעמו כאשר ראו לראשונה את המקומות הקדושים עד כי לא שמו לב למצבה העגום והשומם של ארץ ישראל.

מנזר מר סבא. הצליינים נפעמו מהמקומות הקדושים (ציור: דיוויד רוברטס)

גם כאשר חלק מהצליינים תיארו תמונה עגומה של האזור, הם דאגו להנגיד אותה לעבר המפואר של ארץ הקודש, שיוכל לחזור שנית אם רק בני האזור יהיו נוצרים. על רקע זה ניתן להבין שמטרתו העיקרית של מארק טוויין בתיאורי הנוף המדכאים והמשמיצים היא קודם כול התקפה מבודחת על תיאור אותם נופים ממש בספרי המסעות שבהם היו מצוידים התיירים האמריקנים.

בתוך הז'אנר של סיפורי המסע מבחין החוקר והסופר יעקב שביט בין שני סוגי כותבים: "הנוסע הבנלי" ו"הנוסע השונה". הנוסע הבנלי הוא התייר הממוצע של תקופתו שמבקש להעלות בכתב את אשר עבר עליו. הנוסע השונה הוא הנוסע המבקש להיות מקורי, מיוחד ושונה מן הנוסעים שקדמו לו ומספריהם. לפעמים הוא אף כותב תוך כדי עימות עם הספרות שקדמה לו. כדי להפוך את ספרו למיוחד ומושך בעיני הקוראים הוא עושה שימוש בתחבולות ספרותיות כגון בניית סטראוטיפים, הגחכה, וולגריזציה, הפרזה ופרודיה.

טוויין העיתונאי טען שהוא מתאר את "המציאות העירומה" כפי שראה אותה במו עיניו, בניגוד לכל אלו שכתבו לפניו, וראייה ביקורתית זו היא המאפשרת לו להיות שונה משאר חבריו למסע: "אני יכול לנבא כמעט מילה במילה מה יאמרו הצליינים היקרים כשיראו את הר תבור, את נצרת, את יריחו ואת ירושלים - מפני שמצויים בידי הספרים שמהם הם גונבים את דעותיהם.

בור מים בנצרת (ציור: דיוויד רוברטס)

המחברים הללו מציירים תמונות וכותבים שירי הלל, ואנשים קטנים ואפורים הולכים בעקבותיהם, רואים בעיני הסופר במקום בעיניהם ומדברים בלשונו ולא בלשונם". מארק טוויין כתב את ספרו בסגנון של הומור ציני, סרקסטי ולעתים אף וולגרי. אחד המשפטים הידועים על מארק טוויין הוא: אין דבר קדוש יותר מבדיחה.

נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקניים

המהדורה הראשונה של הספר שהודפסה ב-70 אלף עותקים נמכרה בתוך פחות משנה, ומהדורות רבות נוספו מאז במשך המאה ה-19 והמאה ה-20. הספר הזה נמכר בהרבה יותר עותקים מאשר כל ספר מסע לחו"ל שנכתב על ידי אמריקני לפניו, ואפילו היום הוא ספר המסע האמריקני הפופולרי ביותר.

רק לאחר שובו מן המסע פנה מארק טוויין לכתיבת הספרים שבזכותם הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקניים: "הרפתקאות תום סוייר" ו"הרפתקאות הקלברי פין". "התמימים בחו"ל" תורגם בחלקו לעברית בשנת 1972, והנוסח המקוצר נקרא "מסע תענוגות לארץ הקודש" - ציטוט שנבחר מסך דבריו של מארק טוויין על המקום.

בשנת 1999 יצא הספר שנית בעברית באותו התרגום, במהדורה מצולמת בהוצאת אריאל, בתוספת הקדמה חדשה ותוכן עניינים. בשנת 2009 יצא שוב הספר, הפעם בתרגום חדש בהוצאת כינרת, זמורה ביתן. מה גרם אפוא לספר מסע זה להיות פופולרי כל כך? בחלק הבא שיפורסם מחר.

• הכתבה פורסמה בגיליון ינואר של הירחון "טבע הדברים"
  

•  לקבלת הצעה להטבות מיוחדות