אחד משלנו

אמש (ד') באולם וויז שבירושלים, התקיים קונצרט חגיגי לכבוד יום הולדתו ה- 73 של פרופ' עמי מעייני, בהשתתפותם של טובי המבצעים הקלאסיים בארץ. מעייני הוא אחד המלחינים החשובים והותיקים בישראל: הוא ניצח על תזמורות שונות בארץ ובעולם ויצירותיו מבוצעות תדיר בעולם כולו. מעייני זכה במספר פרסים יוקרתיים (כמו פרס מפעל החינוך והתרבות, פרס אקו"ם, פרס מפעל הפיס), לימד באקדמיות בירושלים ובתל-אביב ואף כיהן כראש האקדמיה למוזיקה בתל- אביב מספר פעמים.

יצירתו של מעייני מתאפיינת בסינתזה בין המוזיקה המזרח תיכונית לבין המוזיקה המערבית הקלאסית. הקונצרט נערך במסגרת סדרת הקונצרטים "משלנו" בהנחייתו של דר' מיכאל וולפה. מעייני השקיף על הקונצרט מהצד בנחת. עם קומתו התמירה ופניו הצרות, הוא ללא ספק דמות מרשימה.

נפתלי מזרחי בסונטינה לגיטרה. מדויק, מקצועי וחסר פשרות

הקונצרט נפתח ביצירה "מקאמת - ערבסקה לנבל סולו" מ-1961. על הנבל ניגנה גיתית בועזסון, אחת הנבלניות החשובות בארץ, המסוגלת לעמוד בדרישות הוירטואוזיות של יצירה זו. מדובר ביצירה עדינה בעלת טקסטורה שקופה וגוונים ים-תיכוניים מובהקים, ותפקידו של הנבל בא למלא את מקומם של כלים מזרחיים קדומים.

לאחר מכן, ניגן אלן שטרנפלד את אחד מהפרלודים ופוגות משנת 2000, מחזור פנטזיות זה בנוי על סולמות ערביים וכנסיתיים כאחד. שטרנפלד ניגן בצורה מהוקצעת, עם דיוק של מכונת כתיבה ויכולת נדירה להבליט את הגוונים האימפרסיוניסטים של היצירה.

המקהלה הקאמרית. ניצוח מוקפד

שלושה מתוך "חמישה שירי לאדינו" למקהלה מעורבת מ-2001, בוצעו על ידי המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה, בניצוחו המוקפד של סטנלי ספרבר. השירים של מעייני מושתתים על מנגינות עממיות של יהודי ספרד. דיוק מלודי, חום, ניקיון וזכות צלילית מתארים את הביצוע הפנטסטי – המקהלה וספרבר מתנהלים בדיוק טקסי כמעט.

הסונטינה לגיטרה משנת 1977 בוצעה על ידי נפתלי מזרחי. פרק איטי מדיטטיבי ופרק מהיר בעל הרמוניה מרתקת - לא רבים הגיטריסטים בימינו שמסוגלים לנגן יצירה כה מורכבת בצורה מדויקת, מקצועית וחסרת פשרות; פריטה על אקורדים בעלי פריסה רחבה, נגינת אקורדים דיסוננטים חריפים בדינמיקה חזקה ומעברים דרמטים, לפריטה רכה המורכבת לא פחות.

סונטה לקלרינט, צ'לו ופסנתר. גישות ניאו קלאסיות וניאו בארוקיות

אולי המרתק ביותר היה ביצוע הפרק מתוך "סונטה לקלרינט, צ'לו ופסנתר" מ-1985. היצירה משקפת גישות ניאו קלאסיות, ניאו בארוקיות ואימפרסיוניסטיות. הפרק, הדומה לפנטזיה הבארוקית במתכונתו, מעביר תחושת מיסתורין ורוחניות עמוקה. היצירה מתחילה בארפג'ים מהירים לרגיסטר הגבוה בפסנתר (רון רגב) תוך שימוש בפדל, בעוד הצ'לו מותח קווים מלודים ארוכים ואפלים והקלרינט המלווה את ההתרחשות הביזארית בגוונים כהים. לאחר מכן משתנה הטקסטורה לתחושה של הבנית מתח - סטקטו ציני של הצ'לנית (לירון יריב), בעוד הקלרינט הנהדר של גדיאל דומברובנר נאנח וזועק והפסנתרן הולם אקורדים בדינמיקה מתגברת בבאסים.

את "שני פרלודים לפסנתר סולו" (1958) ניגן רון רגב – יצירות מופת מתקופתו הראשונה של מעייני – נגינה מבריקה של פאסג'ים מלודיים, דרמה אימפרסיוניסטית שמזכירה את מורשתם של האבות המייסדים של המוזיקה הישראלית – אריך וולטר שטרנברג או פאול בן-חיים.

לאחר הקונצרט עלה מעייני לבמה ודן במצבו העגום של העולם המוזיקלי. לאחר מכן, סיים בצטטו את קאנט כי " הכל זה שאלה של טעם, ואם אתה לא מוצא טעם - זו בעיה שלך." זה היה זה קונצרט מרתק לאדם מרתק.