זכרו מי המשת"פים של המשתמטים

ראש אגף כוח-אדם במטכ"ל, האלוף אבי זמיר, חשף את נתוני ההשתמטות משירות בצה"ל. מי שרוצה להמשיך ולהתעלם מהחורבן הצפוי נוכח תופעה הזו, מוזמן כבר עתה לדלג על הטור. בעיני, שתיקה והתעלמות מהנושא שווים לשיתוף-פעולה עם הפשע החברתי, הציוני והערכי המתמשך הכרוך בכך.

הגיעה העת לומר את האמת על מי שמאפשרים, מעודדים ואף מעגנים בחוק את התופעה. לי מתחשק לירוק בפניהם של כל האשמים.

הנתונים מפחידים: שיעור הגיוס לשנת 2008 עמד על 72% מהבנים היהודים ו-54% מהבנות. בדברים שנשא ראש אכ"א, הוא גינה במיוחד את השתמטות הבנות - 38% מטעמי דת, וקבע: "זה בעיני שימוש ציני בחוק. לא ירחק היום וזה יגיע ל-50%". בקצב הזה חוזה האלוף כי בעשור הקרוב יגיע שיעור המשתמטים ל-40%.

40% שאינם משרתים אינם סתם מספר. המשמעות הברורה היא שבקרוב לא יהיה מי שיגן עלי, עליך, עלינו, עליכם. עכשיו מעניין לראות את ההבעה על פניהם של מי שמעדיפים להתעלם מהנתונים, ולשאול את מי להאשים? התשובה ברורה: את עצמנו, על ששתקנו.

ארורים הם האחראים הישירים להשתמטות. במו-ידיהם הם תורמים להרס המדינה, זאת שבעמל רב ובהקרבת-חיים קמה. ארורים הם המתקראים מנהיגים, נבחרי-ציבור ורבנים, היוזמים, מסכימים ומעודדים את ההשתמטות. ביום הדין נזכור כי הם אלו שפעלו כדי לפטור עשרות-אלפים מחובתם הבסיסית להגן על ביתם.

63 חברי-כנסת הצביעו לפני כשבועיים נגד הצעת-חוק הדורשת (בסך הכל) מבנות המבקשות פטור מטעמי דת, להוכיח כי למדו במוסד חינוכי בעל צביון דתי במשך שנתיים טרם הגיוס. הם עודדו בכך באופן גלוי ובזוי את השקרים, המוסר השפל, האי-שוויון החברתי ורמיסת הציונות, רק בשביל לרצות את השותפות החרדיות לקואליציה שלהם.

לא שפשפתי את עיני בתדהמה כשהתברר שגם שר הביטחון אהוד ברק התנגד להצעה. כשהישבן מגיע לכיסא הפוליטיקאי, אפילו המעוטר שבמפקדי צה"ל מתכחש לעברו. יחד איתו יגונו כל אותם חברי-כנסת, שרי-ממשלה והעומד בראשם שחברו להפלת הצעת החוק.

הם מצטרפים לעשרות חברי-כנסת שאישרו את המשך תופעת ההשתמטות החרדית משרות צבאי בשנת 2000, כשאישרו את חוק-טל בכנסת (בהובלת... ראש-הממשלה דאז, אהוד ברק) ועשרות חברי-הכנסת שאישרו את המשך תוקפו ביולי 2007, בהסכמת שר-הביטחון דאז (כן כן... אהוד ברק). אז, כמו בהצבעה בנושא הפטור לבנות, תמכו גם הבולטים שבמחנה "הלאומי" בהמשך מצב ההשתמטות.

אך תופעת ההשתמטות כבר מזמן גלשה מהעולם החרדי לשאר פלחי האוכלוסייה בישראל. לצד הפוליטיקאים והרבנים, אסור לשכוח גם את עובדי אלוהי-הכסף והממון של עולם הבידור והטלוויזיה. על מסך הטלוויזיה מככבת מרינה מקסימיליאן (שלא שרתה בצה"ל) בכל תוכנית אפשרית; מייקל לואיס מרקד תוך חשיפת שרירים מעוצבים שכנראה לא קרביים דיים לצרכי צה"ל, ב"רוקדים עם כוכבים"; רן דנקר במדי-צבא ב"שיר שלנו", שלא השלים את שירותו הצבאי. אושרי כהן מככב בסרטי-מלחמה על-אף שלא שירת. והרשימה ארוכה.

כל אלו נהנים ממעמד של כוכבים בעולם המכניס מיליונים לכיסם של המעסיקים אותם: ראשי חברות הטלוויזיה וההפקה, שלמען עושרם ובציניות מוכרים את הערכים שלנו ומעמידים במרכז ההפקות שלהם גיבורי השתמטות. הם יוצרים כאן תרבות וטלוויזיה שלא רק מקבלת "בהבנה" את המשתמטים, אלא מוכרת אותם כגיבורי תרבות. הם מטיפים במו יצירתם להשתמטות, כאשר מיליוני צופים צעירים למדים לקבל את התופעה כנורמאלית ואף חיובית. גם להם "נתח" נאה במסע לחורבן מדינת ישראל. גם הם בין הארורים.

בפתח שנות ה-2000, יש שאומרים שצעירים מבקשים לחיות את חייהם באופן עצמאי, לפתח את הייחודי להם, לא להגדיר את עצמם לפי דרגות בצבא ובתבנית אחידה. נכון. בעולם שבו הפס-הרחב מאפשר לכל אחד ביטוי אישי וחציית גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים מבלי לזוז ממסך המחשב, יש מקום לגישה חדשה בחינוך לתרומה למדינה.

נכון, גם הוואקום החינוכי וקיפאון החשיבה אצל מנהיגי המדינה, ראשי הצבא וראשי מערכת החינוך תרמו למצב. אבל אני לא מוצא ניגוד בין השקפת העולם שלי, הגורסת חופש בחירה מלא ככל הניתן לאזרח לחיות את חייו על-פי מצפונו ואמונותיו, לבין חובת השירות בצה"ל.

דווקא משום כך, מעל לכאוס-החיובי שמאפשרת חברה "אזרחית", צריך שיישאר מכנה משותף מקודש ונעלה ערכית. מכנה שאינו תלוש מהמציאות. כזה הנשען על העובדה שכדי לאפשר את קיומנו הפיזי כמדינה, אנו זקוקים לצבא שיגן עלינו.

יום אחד, כשגבולות ההשתמטות ייפרצו לחלוטין והצבא יתקשה לגייס אף את מכסת המינימום הנדרשת להגנת ישראל, זיכרו את כל אותם ארורים.