נאדאל? פדרר? השחקן החם בעולם הוא דוידנקו

ביום שבת האחרון, זכה ניקולאי דוידנקו בתואר הראשון של העונה בדוחא, כשהוא מנצח בדרכו את רוג'ר פדרר ורפאל נאדאל, זה אחר זה. הזכייה הזו, נזכיר, מצטרפת לזו באליפות סוף השנה בלונדון, בנובמבר 2009, אחרי שגם במאסטרס הגברים גבר באותו שבוע על הפנומנים משווייץ ומספרד.

לפי חוק הגיון פשוט, אם א', במקרה הזה דוידנקו, מנצח את ב' ואת ג', הלא הם פדרר ונאדאל, אז א' טוב יותר מהאחרים. כשאומרים את כל זה על א' כלשהו, נשמע הגיוני. כשאומרים באותו משפט דוידנקו והשחקן הטוב בעולם, זה מתחיל להישמע קצת פחות הגיוני. האמנם? לא בטוח בכלל. דווקא די קרוב למציאות מבחינת עבדכם הנאמן.

דוידנקו עם גביע המאסטרס. סוף סוף תואר גדול (צילום: גטי אימג'ס)

אז מדוע, אם כך, אנחנו לא מופתעים מההישג הזה של דוידנקו בן ה-28, למרות שמדובר בנצחונות על שני השחקנים הטובים בעולם בחמש השנים האחרונות? נתחיל במעט תזכורת לרקע של 'קוליה', הטניסאי הרוסי מספר 1.

'איש הברזל', כפי שהוא מכונה, הגיח אל תוך העשירייה הראשונה בדירוג ה-ATP לפתע, כמעט משום מקום, בשישה ביוני 2005. הרוסי הקירח-למחצה העפיל לחצי הגמר ברולאן גארוס, שם הפסיד למריאנו פוארטה במרתון של שלוש שעות וחצי. רק הופעה בלתי אנושית כמעט של הארגנטינאי (שלאחר מכן הואשם בנטילת חומרים אסורים) עצרה את הרוסי לאחר חמש מערכות של טניס קולוסאלי של ממש, כזה שגרם גם לאוהדים בבית לשבת ולהזיע.

קוליה והאישה אירנה. מעדיף ערב איתה על יציאה לפאב (צילום: גטי אימג'ס)

אבל דוידנקו, למרות מה שמשתמע, לא הגיע משום מקום. דרכו לדרגה הגבוהה ביותר של המשחק עברה דרך שלוש מדינות, תקצוב כספי זעום ובעיקר עבודה קשה. המון עבודה קשה.

המהגר מאוקראינה שהפך לטניסאי גדול

טניסאים רוסים רבים היגרו אל מחוץ לרוסיה כדי לחפש שדרוג ליכולתם, בדרכם לנסות להגשים את החלום של כל טניסאי צעיר - הפיכה לטניסאי צמרת. מראט סאפין, איגור אנדרייב וסבטלנה קוזנצובה, למשל, עברו לספרד. מריה שראפובה ודמיטרי טורסונוב התבססו בארה"ב. דוידנקו היה שונה - הוא היגר מאוקראינה, ארץ הולדתו, אל רוסיה, ברדיפתו אחרי החלום.

דוידנקו הגיע לרוסיה בגיל 11 יחד עם אחיו ומאמנו, אדוארד, שראה בו פוטנציאל אדיר בטניס. שני האחים עבדו קשה באופן יוצא דופן במשך ארבע שנים ברוסיה, אבל האקדמיה בוולווגראד לא מימנה טיסות לטורנירים בחו"ל, והאחים דוידנקו פנו לאיש עצמאי שעבד בחברת נפט בינלאומית, אשר הסכים לממנם והעביר אותם למועדון טניס בגרמניה בשנת 1997, כאשר ניקולאי היה בן 15.

"הוא משחק כאילו זה פלייסטיישן". דל פוטרו מפרגן (צילום: AFP)

דוידנקו קיבל אזרחות רוסית רק ב-1999, כשהוא בן 18, והחליט לשחק עבור רוסיה למרות שנולד והעביר את מרבית חייו עד לנקודה ההיא באוקראינה, ולמרות שאת הפריצה שלו עשה בגרמניה. הוא עלה בעקביות במעלה הדירוג, אבל את הפריצה, כאמור, הוא השיג רק בעודו בן 24, בשנת 2005.

מאז למעשה, הוא לא עצר, וההישגים שלו רק הלכו והשתפרו. העפלות לחצאי הגמר באליפות ארה"ב במשך שנתיים ברציפות (2006/7) ועוד העפלה לחצי הגמר בפריז, גם היא ב-2007, יחד עם תארים רבים כמעט על כל סוגי המשטחים, הפכו את דוידנקו לאחד השחקנים הכי יציבים ומרשימים בפסגה.

רקורד איום מול הגדולים, פרשיות הימורים והתעלמות תקשורתית

למרות זאת, עמדו בפניו מספר בעיות - הראשונה, הרקורד האיום שלו מול שחקני הצמרת בכלל, ורוג'ר פדרר בפרט (לו הוא הפסיד בכל פעם שהעפיל ל"פיינל-פור" בטורניר גראנד סלאם). השנייה, פרשיית הימורים משונה בה הסתבך (ואליה עוד נחזור), והשלישית, המשונה יותר, היא ההתעלמות של התקשורת ושל אוהדי הטניס ממנו, למרות ההישגים המרשימים מאוד שלו.

אחרי 12:0, הצליח לנצח סוף סוף את פדרר (צילום: AFP)

דוידנקו הוא בחור מופנם, שקט ורגוע. אין לו את המראה המצודד של רודיק או סאפין, את האש והטירוף של מארי או נאדאל, ואף לא את הכריזמה השקטה של פדרר או דל פוטרו. הוא היה במשך שנים הפועל האפור מבין טניסאי הצמרת, משחק משחקים רבים כחול אשר על שפת הים ולא עושה רעש.

אפילו המשחק שלו, שהביא לו הישגים מרשימים, לא קיבל כתבות מסמרות שיער - לכאורה הוא שחקן קו אחורי "טיפוסי", לא מגוון במיוחד, בלי סרב חזק או רוח לחימה יוצאת דופן. בסדר, הוא מהיר ועקשן, אך ספרד וארגנטינה סיפקו לנו עשרות טניסאים כאלה במשך השנים.

את הכותרות המעטות שלו, שלא באו בימים לאחר הזכיות שלו בטורנירים, הוא קיבל בהקשרים שליליים. אחת מהן הייתה אחרי שקרא ללונדון "משעממת" ונכנס לקרב מתוקשר מול התאחדות הטניס הבריטית בשל הקביעה הזו, ופעם אחרת ומפורסמת יותר הייתה במהלך שנת 2007, במהלכה נחשד בהטיית משחקים.

זוויות אדירות ומרהיבות. דוידנקו בפעולה (צילום: רויטרס)

ה-ATP חקרו במשך שנה (התחקיר הארוך ביותר מסוגו אי פעם בעולם הטניס) משחק בו דוידנקו פרש בשל פציעה בכף הרגל, מול מרטין ואסאיו-ארגואיו בסופוט, לאחר שכבר הוביל בהפרש ניכר במשחק. הסכומים שהמהמרים השקיעו על המשחק היו אסטרונומיים והסתכמו בעשרות מיליוני דולרים.

דוידנקו לבסוף זוכה, אבל העננה הזו השפיעה עליו רבות, ובמסיבות עיתונאים רבות הוא עדיין מתבקש להתייחס לנושא. מאוחר יותר באותה השנה, הוא קיבל אזהרה נדירה מסוגה במהלך משחק על היעדר מאמץ מרבי, בטורניר בסנט פטרסבורג.

השקיעה שלפני הפריצה הגדולה

דווקא לאחר שזוכה, נדמה היה שהקריירה של דוידנקו מתחילה בשקיעה קלה. למעט רצף טוב של טורנירים בסוף 2008, הוא נכשל להתעלות לאותם הגבהים אליהם הגיע בשנים הקודמות. 2009 התחילה באופן קשה, עם פציעה שהכריחה אותו לפרוש מאליפות אוסטרליה. דווקא אחרי שהסתיימה אליפות ארה"ב, עם עוד הפסד מוקדם יחסית, חזר דוידנקו לכושר שיא.

זכיות בטורנירים במלזיה ובמיוחד בשנגחאי, שם ניצח את ג'וקוביץ' ונאדאל, החזירו אותו לפסגה. אחריה, כזכור, הגיעה הזכייה הענקית בטורניר סוף העונה בלונדון, שם ניצח את כל אלופי הגראנד סלאם של אותה השנה.

אחרי שקיעה קלה, הגיעה הפריחה הגדולה של דוידנקו (צילום: AP)

עם הזמן, יותר אוהדים מעריכים את הסגנון הנקי והמרשים של 'קוליה'. המהירות המרשימה שלו, המאמצים האדירים שהוא נותן על המגרש, העובדה שהוא לוקח את הכדור מוקדם כמו שאף אחד אחר לא מצליח והזוויות המרהיבות שהוא מייצר הופכות אותו לאחד מהטניסאים שהכי כיף לצפות בהם בסבב.

עכשיו כבר ברור, למרות שהוא מדורג "רק" שישי בעולם, ולאחר שהצליח לנצח את יריבו הבלתי-מנוצח פדרר פעמיים (לאחר 12:0 מולו עד המאסטרס 2009), 'איש הברזל' שווה ביכולתו לכל טניסאי אחר בעולם. האם המטרה הבאה היא זכייה בטורניר גראנד סלאם?

התשובה המתבקשת היא כן, אלא שכאן נעוצה בעיה. דוידנקו בעצמו הודה כי "אם טורנירי הגראנד סלאם היו משוחקים בשיטת הטוב משלוש מערכות, היה לי סיכוי טוב. קשה לי עם המשחקים הארוכים של הטוב מחמש". מבנה גופו הצנום והנמוך יחסית, שמנע ממנו לדבריו את הפריצה בגיל מוקדם יותר,

עומד לו לרועץ. את היכולת, הכישרון ומוסר העבודה יש לו - לאחרונה הוא הוסיף גם את האופי. האם זה יספיק לשבעה נצחונות במשחקים ארוכים מתחת לשמש האוסטרלית הקופחת? לצערי, מסופקני.

בכל זאת, אם ירצו אלוהי הטניס, אולי הקהל באליפות אוסטרליה הקרובה במלבורן אפילו יתחבר סוף-סוף לדוידנקו השקט, השחקן הלוהט ביותר בסבב כרגע, שמעדיף להישאר במלון עם אישתו, אירנה, מאשר לשתות בפאב עם עמיתים ("אין חברים בטניס", הוא נוהג לומר).

מה שבטוח, אף טניסאי לא ירצה לראות את הרוסי "שמשחק כאילו אנחנו במשחק פלייסטיישן" (דבריו של דל פוטרו לאחר ההפסד בגמר בלונדון) מהצד השני של הרשת. אפילו לא פדרר.