הפרשה המגמגמת

תינוקות של בית רבן מלמדים תורה באוטובוס שלי

היום אחר-הצהריים נכנסה לאוטובוס 'גברת עם סלים', אשה חרדית צעירה ועמוסה בסלי קניות, תיקים, שלל ניירות ובילד בערך בן שלש שחזר מהגן. יצירות הפאר שנשמטו מידה של האם על הרצפת האוטובוס העידו שבגן למדו הילדים את פרשת השבוע. צבעי אדום וציורי צפרדעים כיסו את הדפים. באחד הדפים היה ציור של שני ילדים – ילד חרדי מימין, וילד סתם (כנראה ילד מצרי) משמאל. שני הילדים שתו מים מכוס אחת אלא שהקש של הילד החרדי נותרה שקופה והקש של הילד המצרי הייתה אדומה מדם.

למה הזדעזעתי מהפרשנות הויזואלית שהעניקה הגננת לסיפור יציאת מצרים? נדמה לי שמשהו נפגם בריחוק ובזרות של הסיפור. משהו נהיה מוחשי מדי, אישי מדי ובעיקר – רע מדי. חשבתי על הילד הקטן שמזהה את עצמו בעזרת הציור עם העבדים העברים במצריים, ולומד כבר בגן הילדים שהוא ראוי למים הצלולים בעוד הילד ה'אחר', הזר, ראוי למכות מצרים. המוחשיות, האקטואליזציה, התרגום של ה'רעים' וה'טובים' לכאן ועכשיו של חיינו, 'במים ההם ובזמן הזה...' זה מה שהפחיד אותי.

גם אני עושה אקטואליזציה

אני חושבת שזה מה שצריך לעשות עם פרשת השבוע, אני חושבת שצריך לתרגם אותה למציאות. זו מהותו של מדרש אז למה הרתיע אותי המדרש של הגננת מהאוטובוס? בגלל הפשטנות של התרגום ובגלל הרוע של התוכן. כיוון שאת המדרשים אנחנו יוצרים, כדאי שנקח אחריות על התכנים שלהם. הסיפור המקראי קשה דיו, הבחירה לתרגם לפעוטות את הילד המצרי של אז, לילד ה'אחר' בן ימיינו, היא מסוכנת ולכן מפחידה.

הפרשה המגמגמת – מדרשים אחרים לילדי הגן

משה, הגדול מכולם, פוחד ללכת לדבר עם פרעה וזה כשלעצמו נושא לא רע לשיחה בגן הילדים. משה ממקד את חששו בבעיה ביכולת הדיבור. פעמיים, בסמיכות מרשימה, מזכיר משה בפרשה שלנו את מגבלות הדיבור שלו (שמות ו יא-יב, כט-ל):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:

...

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה:

גם בפרשה הקודמת מזכיר משה את קשיי ההתבטאות שלו (שמות ד, י):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:

אין לי מושג

מה בעיית הדיבור של משה. אני לא יודעת מהי 'ערלות שפתיים' ומהם הקשיים של אדם שהוא: 'כבד פה וכבד לשון', אנחנו לא נדע למה משה התכוון בהגדרות שלו כיוון שהוא המציא אותן, הוא הביא את ההגדרות האלה לעולם בשיחותיו עם אלהים, ואני חושבת לעצמי שאם אדם שהוא ערל שפתיים מסוגל להמציא את השגב הלשוני: 'ערל שפתיים' ו'כבד פה וכבד לשון' אז הלוואי עלי והלוואי על כולנו נכות לשונית שכזו.

משה הוא נואם אמיץ ורהוט. יודע לקצר ויודע להאריך, יודע לרכך ויודע להעז פנים. אם משה היה אומר שהוא פוחד לנהל מלחמות זה היה נשמע יותר משכנע. למה משה פוחד דווקא מהיכולות שלו? האם גם אני פוחדת מהכוחות שלי? האם אני מתגוננת מפניהם? ומה יקרה אם אפסיק להתגונן? לפעמים נדמה לי שכשהפחד יעלם החיים יראו כמו לונה-פרק ענק של שמחת חיים והגשמת חלומות. אז מה גורם לנו לפחד מהכשרונות שלנו?

למה אלהים אוהב מגמגמים?

נכון, משה לא היה מגמגם אמיתי. משה היה משורר יחיד במינו ונואם מחונן, שפחד מאותיות הזהב שנטמנו בפיו בימי ילדותו. אבל יש מגמגמים אמיתיים ואלהים ממש נהנה לשוחח איתם (שיר השירים רבה, ב)

"ודגלו עלי אהבה' - אמר רבי אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה'.

האם עם הארץ שלפנינו הוא אדם שאינו יודע לקרא כהלכה או אדם שאינו אוהב את אלהים? כך או אחרת, מביא עם הארץ אסון לשוני לעולם. במקום 'ואהבת את ה' אלהיך' הוא קורא: 'ואייבת את ה' אלהיך'. אהבת אלהים הופכת לאייבת אלהים. למה אלהים אוהב את זה?

אפשרות א' – התשובה החמודה

אלהים אוהב את זה כיוון שהוא אוהב את החלשים וסולח להם גם כשהם פוגעים בו ובכבודו, שהרי לא מרוע לב עשו את מה שעשו אלא מחוסר יכולת. אלהי החלשים סולח להם על חולשתם.

אפשרות ב' – התשובה המרגשת

התשובה שמרגשת (אותי לפחות) היא שאלהים אוהב שטועים בו, בשמו, בתורתו ובמצוותיו. שיבושים לשוניים הם לא 'כלום', שיבושים לשוניים מלמדים על הפוטנציאל שטמון בשפה. ואם העולם נברא במילים ('ויאמר אלהים... ויהי') הרי ששיבושים לשוניים מלמדים על פוטנציאל הטמון במציאות. 'ואייבת' – 'ואהבת'. מי שלא מכיר את החוויה הזו, פיספס משהו בדרך. אנחנו יכולים 'לאיוב' רק את מי שאנחנו יכולים 'לאהוב'. אהבה ואיבה אינם רק אחיות לשוניות הן אחיות במחלקת הנשמה. גם שנאה היא שיחה, ושיחה אפשר לקיים רק עם מישהו שמבינים את שפתו היטב. אנחנו אוייבים את הדומה, אנחנו אוייבים את החלק הלא נעים שבנו כשאנו מניחים אותו על כתפי האחר. אני ביקרתי במחלקה הזו השבוע וזו חוויה מאוד לא נעימה ומאוד לא פשוטה להתמודדות.

הצעה לגננת של הילד מהאוטובוס

גננת יקרה, שני הילדים שציירת משני עברי ספל המים (והדם...) הרבה יותר דומים ממה שהם שונים. לקחת אותם מאותה שבלונה והוספת לאחד כיפה ופיאות. למדי את הילדים לראות את השבלונה, למדי אותם כמה שאנחנו דומים ושלכולנו מגיעים אותם דברים. למדי אותם בטובך להתבונן באומץ בחלקים המגמגמים של נפשם, ללמוד מהם תורה ולא להשליך אותם כפסולת על כתפי ה'אחר'. למדי אותם ש'מצרים' ו'עברים' הם כוחות בנפש של כל אחד ולא דמויות הגזורות מהמציאות.

ובבית המדרש של הטוקבקים

גם אני חרגתי השבוע בשמחה ממנהגי ושתית נס קפה במקום הפוך... הנסיון של 'נס' היה מרתק. אנחנו אנשים שונים ורחוקים וטוב לי שאפשר להיפגש כאן וללמוד תורה יחד. 'נס קפה' איתגר אותי במחשבותיו, הרחוקות מאוד משלי, על הגאולה. תודה לך 'נס קפה' על הסגנון המיוחד ועל התוכן.

תודה לך אמלית, זכרון יעקב (4) על התרגום שעשית לדבריו של 'נס קפה' והנגשת אותם גם עבור מגמגמי גאולת הארץ שכמוני: "... וגאולה היא שם קוד לכל שאנו רוצים בו, הריון / קידום / הזוגיות שאנו מייחלים לה / השקט הנפשי / הקרבה לאלהים...".

ולך ,'ויקו', ברוכה הבאה אבל למה ברוח סערה?