בית השמש העולה
התחנה הבאה של אסנת במסעה אחר "בדרכים" של ג'ק קרואק היתה ניו אורלינס, שם היא ניסתה לבדוק האם באמת מדובר בטבור של העולם, ובדרך נעצרה על ידי המשטרה. פרק רביעי בסדרה
"מן העבר השני היתה ניו אורלינס בכתום בוהק, עם כמה ספינות כהות בשוליה... להבות המעבורת זהרו בלילה.. רציתי לשבת על הגדה הבוצית ולקלוט את הראש של המיסיסיפי, במקום זה נאלצתי להביט בו כשהאף שלי לחוץ לגדר תיל. כשמתחילים להפריד בין אנשים לנהרות שלהם מה מקבלים?" (מתוך "בדרכים")
להבות של כתום בוהק זוהרות בלילה (צילומים: אסנת איטה סקובלינסקי)
ב-1965 ג'יימס סיים לימודיו בתיכון והוריו קנו לו מוסטנג. "סירבתי לנהוג בה כי הם לא נתנו לי לבחור את הצבע".
"איזה צבע הם בחרו?"
"כחול עמוק".
"ואזה צבע רצית?"
"כחול עמוק, אבל זה לא משנה, רציתי לבחור. בכל מקרה 'בדרכים' היה כמו תנ"ך בשבילי, ובהזדמנות הראשונה שהיתה לי תפסתי טרמפים מטקסס לקליפורניה. השוטרים עצרו אותי כבר בטקסס, אמרתי שאני בדרך לדודתי והם הקפיצו אותי עד המדינה הבאה". את כל זה סיפר ג'יימס באיטיות טקסנית אופיינית. "לא באמת היתה לי דודה ולא באמת ידעתי לאן אני נוסע, פשוט נסעתי כדי להסתובב".
נעצרים על ידי המשטרה. תירוצים לא קבילים
כל האמריקאים שדיברתי איתם אמרו שאף אחד לא תופס טרמפים היום, אף מהם גם לא היה נוסע היום בלי יעד ברור. נראה כי אמריקה של החברות הגדולות, המשכנתאות, אמריקה שיש עדיין רק דרך אחת לחיות בה, חזקה יותר מכל תרבויות הנגד שצמחו בה. כך לפחות חשבתי עד שהגעתי לניו אורלינס.
הדרך לאורלינס היתה פתלתלה; היא התחילה בנסיעה ארוכה מקולורדו, דרך אוקלהומה לטקסס, גם אותי עצרו שוטרים, אבל לא כי תפסתי טרמפים, אלא בגלל ששעטתי במהירות של 140 קמ"ש בכביש של 80. השוטר יצא מהניידת ונצמד למכוניתי בזווית קשה. לא אני ולא "חתול רעם" נהנינו מהמזמוז. תירוץ ההבדל בין מיילים לקילומטרים לא עזר. קיבלתי קנס שלעולם לא אשלם.
יורדים מהמוסטנג לאוקלהומה היבשושית
אוקלהומה היבשושית והחיוורת נמרחה על שמשות המכונית. יכולתי להבין מדוע כל כך הרבה אוקלהומים היגרו לקליפורניה בשנות ה-30. הסופר ג'ון סטיינבק תיאר מסע הגירה של משפחה אחת בספרו "ענבי זעם". מילותיו התעוררו לחיים מול עיני, אך לא מספיק כדי שנעצור או נאט לרגע.
יומכם עוד יבוא קתולים
את ג''ימס פגשנו בפרבר של דאלאס בביתם של כריס, בנו וכלתו שהיא בת דודתי. אחרי לילה אצלם הדרמנו לאוסטין - עיירת קולג' שיש בה אווירה של כפר נופש, אפילו בערב חג המולד השקט היו כמה בארים שוקקים ברחוב הראשי. הכרנו שם זוג מצפון אירלנד שהתחלחל כשהגיטריסט האירי קתולי אמר: "יומכם עוד יבוא" בכוונה לאירים הפרוטסנטים.
אפשר להבין למה הם מהגרים לקליפורניה
לשבריר שנייה של נחמת טפשים שמחתי שהטירוף לא מוגבל רק לארצנו הקטנה. סאם התחבר עם שני חיילים אמריקאים שחזרו, התנצלו ואמרו שאם הם היו יודעים שאני אחותו קודם לכן - לא היו מסתכלים עלי רוקדת. הלכנו איתם למועדון היפ-הופ. לראשונה הגעתי למקום עם רוב של שחורים, שם אפשר היה לראות כי מאז חתרנותו של שנות ה-50 הג'אז הפך למוזיקה בורגנית והיפ-הופ הוא נחלתם של השחורים. כך חשבתי, עד שהגעתי לניו אורלינס.
לקראת סוף הלילה, כשדיברתי על גזענות עם החייל השחור, הוא לפתע שאל אותי: "את לא פלסטינית נכון?" "לא, במקרה נולדתי יהודיה "עניתי". מזל, כי אם היית - הייתי יורק לך בפנים".
פגישה עם משורר הרחוב
ביום חג המולד, אחרי מעט שעות שינה, דהרנו מאוסטין לניו אורלינס. הגענו לבית דודניתי בעיר. יום לפני כן צחקנו על עצמנו, כמה אנחנו מפונקים ומסודרים במלוניות ואכסניות, כשקרואק בספר היה תפרן רציני שנאלץ לעיתים לגנוב לחם וגבינה.
בבית דודניתי ובעלה הפער החמיר; סאם ואני קיבלנו חדרים פרטיים עם מקלחות אישיות. חדרי היה בגודל של כל הדירה הישנה שלי ונפלתי בו לשינה ענוגה וארוכה. בצהריים המאוחרים יצאנו לרובע הצרפתי של העיר, המקום בו יטלטלו מאזני הגורל.
ג'אז מטלטל את אזני הגורל
הרחובות המקסימים היו מלאים בתיירי החגים. הורדנו כמה משקאות ורצינו לאכול משהו, אבל כרטיס האשראי של סאם אבד ושלי הפסיק לעבוד. לא היה גרוש על הישבן המדושן שלנו וזה לא הרגיש טוב. רציתי לשמוע קצת ג'אז טוב ואמיתי כמו הג'אז שקרואק התפלש בו. במקום זה קיבלתי בבאר גרסת כיסוי ל-U2. עלה בי יצר עצום לבעוט בכל התיירים, ולהאכיל בהם את התנינים בנהר המסיסיפי.
סוד הקסם השחור
רק למחרת, עם כמה פרוטות בכיס, יכולתי לראות את הקסם השחור של ניו אורלינס. קרואק השתהה באזור הביצות ליד העיר אצל חברו הסופר ויליאם בורוז. אז החלק של השחורים היה מוגבל לכניסה. קרואק לא נהנה מהבארים אליהם לקח אותו בורוז, ואני הייתי נחושה למצוא את לשד החיים של העיר.
מוצאים את לשד החיים
משהו שהיה כלוא בניו אורלינס השתחרר מאז. נסענו דרך ביצות רחבות ובתי זיקוק והמיסיספי קרץ לנו, מגלה טפח מקסמו המתעקל. הגענו ללילה הכי טוב שהיה לנו מאז תחילת המסע.
התחלנו במועדון לשימור הג'אז ברחוב בורבון, פגשנו שם כמה חברה ממסצ'וסטס שרקדו ושאגו לצלילי הלהקה. הזמר הראשי הצביע עליהם והם הצביעו עליו חזרה. המשכנו לרחוב פרנצ'מן, שם ישב בחור צעיר ליד מכונת כתיבה וכתב שירה לעוברים ושבים. הזמנתי שיר על קסם שחור, קיבלתי בליל של אש, סקס, הרס ודם. אז כתבתי אני: "אין קסם שחור יותר/
מנחש המיסיספי/ הנכרך סביב טבורך".
מוזיקת סווינג התנגנה מול משורר הרחוב. היא יצאה מהכניסה לבר DBA. בפנים פיזזו רקדנים מיומנים ביותר. רקדתי איתם בלי לדעת את הצעדים ופתאום האקרודיון והקלרינט פתחו במוזיקת כלייזמרים. "עכשיו אראה להם מה זה", החלטתי ופצחתי בריקוד שלא היה מבייש את סבי החסידי בשטייטל. השיר הבא כבר היה קייג'וני ובלונדינית נחמדה לימדה אותי את הצעדים והובילה אותי.
ה"זה" של קסידי
כשהתעייפתי מלרקוד פגשנו על הבר את רובי ושון, זוג הומואים חביב מלוס אנג'לס. המשכנו איתם לבאר ממול, ניגנה
שם להקת ג'אז עכשווית שהיה לה את זה, ובזה אני מתכוונת לאותו "זה" שניל קסידי מדבר עליו. נגנים לבנים ושחורים מנגנים משהו חדש ורצחני. באותו באר ניו אורלינס הפכה לטבור של העולם ונגן הסקסופון לקח אותי לסיבוב שלם סביבו.
הפכנו לעיסה מתנועעת של יצר וקצב, וזה בדיוק היה הזמן הנכון לפגוש את סטיבן בו התאהבתי לחלוטין. במשך 20 דקות לא הפסקנו לדבר על החיים, על הדרכים, על אמריקה, על אירופה, על מוזיקה וספרים, והתופים מלווים אותנו וגורמים לנו ללחוש אחד באוזני השני. סטיבן היה אנגלי בדרכו מהחוף המזרחי למערבי. הצטלבנו לרגע מהביל ונפרדנו איש איש לאוקיינוס שלו.
לאחר שהוא יצא נכנסה גננת יפה שנדלקה על סאם, אבל היתה מסובכת עם נגן הקונטרה באס בסיפור לא ברור. החלקתי לה באלגנטיות את כרטיס הביקור של אחי ויצאתי לדבר עם הנהר. המיסיסיפי נלפת סביב מותניי ולא הרפה. רציתי שיישאב ממני כל האוויר עד שאשאר מוטלת חסרת כוחות במוצאו האחרון.
למדורים קודמים
לפנייה לכתב/ת 
