אמנות המדרש

למרות המרחק הרב והשוני המהותי בין טקסטים מקודשים לבין יצירות אמנות, יש גם לא-מעט קווי דמיון ביחס של החברה האנושית כלפיהם. מלבד הילה של נשגבות ויראת כבוד, הן המקרא והן יצירות האמנות זכו - ועדיין זוכים - לתלי תילים של פרשנויות. 

קרן תל"י (תגבור לימודי יהדות) השיקה בימים אלה את אתר "מדרש תמונה", שבו אוסף נכבד של יצירות אמנות מתקופות שונות, בנושאי מקרא ויהדות, ולצדן אוסף מאמרים שבוחן אותן. כך למשל ניתן למצוא תחת קטגוריית "דוד" תמונות ופרשנות על הפסל של מיכאלאנג'לו בפירנצה, התחריט של מארק שאגאל, ציור דוד ויהונתן של רמברנדט, ועוד יצירות רבות, עתיקות וחדשות.   

בנוסף, האתר מציג קישורים למקורות ספרותיים מן הפרשנות והדרשנות היהודית. בסך הכל באתר כ-560 יצירות, המלוות במידע מפורט המציג את מראה המקום המקראי של היצירה, טכניקה אמנותית, תאריך, תיאור קצר, וביוגרפיה של האמן. האתר הוקם על ידי ד"ר ג'ו מילגרום, אמנית, משוררת ומרצה בתחומי יהדות ואמנות במכון שכטר למדעי היהדות וד"ר יואל דומן חוקר ומרצה לתנ"ך במכון שכטר ובהיברו יוניון קולג'. להלן קטעים מתוכו (כל התמונות באדיבותה של ד"ר מילגרום):

דוד

מימין: דוד ויהונתן (רמברנדט, 1642), דוד (מיכאלאנג'לו, 1504)

פסלו של מיכלאנג`לו משנת 1504 הוא דיוקנו של אידיאל. דוד, העלם הצעיר, נח לרגע, אבן בידו הימנית וקלע בשמאלית. אולם מיכלאנג`לו מפריז בתיאור גבורתו ויופיו של דוד בכך שהוא מגדיל עשות מהסיפור המקראי, שהציג אותו ללא כל מגן או שריון, דוד של מיכלאנג`לו עירום כביום היוולדו (ודמותו דמות אתלט יווני). האבן והקלע המוצנעים בידיו מרמזים כאילו הוא הולך להילחם בגולית רק בכושרו ובכישרונו.

לעומת זאת, בציורו של רמברנדט, התיאור הוא אחר. הציור מתאר סצינה שבה בורח דוד מפני שאול ונעזר בבנו של המלך - יהונתן. בפרידה הנרגשת ביניהם מפציר יהונתן בדוד שלא יכרית את בני משפחתו לאחר שיעלה לכס המלוכה. פרשנויות רבות יש לקשר שבין השניים וציורו של רמברנדט (משנת 1642), משקף את היחסים המעורפלים הללו. מיהו האיש שהוא הדמות המלכותית שתרבוש לראשו והוא מנחם את בן הלוויה שלו – האם דוד הוא או יהונתן? אם נקרא בעיון את הטקסט המקראי נלמד שיהונתן הוא המבוגר משניהם, ואם נתבונן בעיון בציור נגלה את חרבו המוצנעת ואת מגפי ההליכה של האיש הנמלט. מכאן שיהונתן הוא הדמות המנחמת, ודוד כפוף בחיבוק. ומתאר המקרא (שם, מא): "וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל".

עד כה, בכל הפעמים בהן שוחחו דוד ויהונתן זה עם זה, היה זה רק יהונתן שהביע אהבתו לדוד. חוסר הבהירות שביחסיהם מתגלית בנפתוליו של פסוק 17, "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ". כאן יהונתן מתחנן שדוד יביע את אהבתו אליו אך דוד אינו מגיב. אם כך, איך אפשר להסביר את הרגשנות הגדולה של דוד במעמד הפרידה בין השניים? בימי הביניים הסביר זאת הפרשן רבי לוי בן גרשום באומרו שדוד פשוט פחד פחד מוות.

חלום יעקב

מימין: סולם יעקב (שאגאל, 1956) ו-(שלום מצפת, 1967) 

מארק שאגאל ושלום מצפת, שני אמנים בני המאה ה-20 שניזונו מהלימודים ב"חדר", נגעו בחלום יעקב מתוך הכרת המדרש. במקרה נכתב "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה ה` נִצָּב עָלָיו", ומתוך חוצפה, משחקים שני האמנים הכיתוב הדו-משמעי: ה` נצב עליו.

האם כוונת הכתוב כי ה` עומד על הסולם, או שמא על יעקב? ומה פירוש "על"? אך לא די שאמנים יהודים מתארים את האל באופן גשמי, אלא שהאחד (שאגאל) מעמיד את האל כלוליין העושה על יעקב העמדת אצבע, ואילו השני (שלום מצפת) מעצב דמות אדומה מפלצתית עומדת ליד יעקב הישן. מסתבר כי שניהם מושפעים ממדרש נועז בבראשית רבה, הקובע כי קיום האלהים תלוי במעשי אנוש. מדרש זה מטפל ברב משמעיות המילים "נצב" (עומד, מתקיים) ו"על" (על גבי, ליד, כתוצאה מ..). לפיכך, אם מושא המילה "עליו" הוא יעקב, אזי ה` נצב לידו או מתקיים כתוצאה ממנו, ולכן אפשר לכנות את ה`, "אלהי יעקב." למרבה האירוניה, יעקב עוד ישן.

מתן תורה

מימין: "אלפית של בריאה" (בן שאן, 1957), קריקטורה (נורית קרלין, 1995) 

הדימוי המוכר של לוחות הברית הוא הלוחות הריאליסטיים בציור השמן המפורסם של רמברנדט מהמאה ה-17, שבו ניתן לקרוא את האותיות רגע לפני שמשה מטיח את מה שבידיו באדמה. ואולם, ישנם גם יצירות שהציגו את הלוחות בצורה שונה לגמרי.

הקריקטורה של נורית קרלין (שהתפרסמה בניו-יורק טיימס, 1995) מציבה בפנינו אתגר: לנסות ולקרוא איקונוגרפיה מוכרת לכאורה של הלוחות ושל הכתב שעליהם. אולם, כמו בחלומות,

אנחנו לא ממש יכולים לפענח את הכתוב. בכך מבטאת האמנית את חוסר הוודאות שבמסר האלוהי.

בתמונה של בן שאן - "אלפבית של בריאה" (1957) - הוא השמיט את הלוחות, אך לא את האותיות. ב"ספר היצירה" מתוארת התורה ככתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, ובהשפעתן של מילים אלה רואה האמן את האלף-בית כמכשיר הבריאה, שתכליתה היא מתן תורה. "אלפבית של בריאה" של שאן הוא הסופר הכותב את אותיות התורה בדיו שחורה על קלף לבן. הלובן חסר הצורה של הדף הריק לובש עכשיו צורה סביב האותיות השחורות. משהו מהלובן האלוהי, הבלתי ניתן לידיעה, מתגלה בהצבה של התבנית כנגד הרקע, וכך, נוכל לומר, גם התורה הנה אש שחורה על גבי אש לבנה. הצופה יכול לראות את תבניתן של אותיות העברית בשחור, אך לחלופין, הוא יכול להתמקד בלבן שסביב לאותיות, להתמקד ברקע כדי לנסות ולהבין שמץ מהאינסופיות של האלוהים.