רק בשביל לקבל חיבוק

במרכז לאמנות "הקצה" בנהריה מוצגת בימים אלה (עד ה-13.2) התערוכה "נהריה מארחת את העיר הגדולה". כלולים בה חזיונות של תל אביב פרי מכחולם של שלושה אמנים: שלום פלש, יצחק דה לנגה ורפי פרץ. אלו של פרץ מתבלטים בסגנון נאיבי ובתכנים יוצאי דופן והם יוצגו גם ברחבת הכניסה של קניון עזריאלי החל מפברואר הקרוב.

יפו ה"פמיניסטית" של פרץ

פרץ הוא יליד ירושלים 1965, בוגר המכללה לאמנות חזותית בבאר שבע. הוא עבד 15 שנה בחינוך הגיל הרך. יותר מכך, פרץ הוא צייר במובן הקלאסי, שמושך מכחול על בד, והציג במוזיאון תל אביב ובגלריות רבות, אבל מנגד הוא איש שיווק עדכני, שבעשור האחרון הפיץ ומכר את עבודותיו בעיקר באינטרנט. יש לו אתר אישי סואן, בלוג בדה מארקר, ודריסות רגל נוספות ברחבי העולם הוירטואלי.

צייר קלאסי, איש שיווק מודרני

את דירת הסטודיו החדשה שלו בדרום תל אביב כבר הספיק לרהט ולעצב כראוי. הוא מודה: "אני דוגמה נדירה של אמן שמצליח כבר שנים להתקיים אך ורק מהעיסוק באמנות", אבל מקפיד להסתייג: "אני חי בצניעות והריהוט היפה - משומש".

התמה התל-אביבית מלווה את רפי פרץ לאורך כל שנות מגוריו בה. גם התוכן ההומו-אירוטי המציף את האמנות שלו מאז יצא מהארון בשלהי שנות ה-90 הוא נושא חוזר. הוא חדור באמנות של פרץ כגורם מהותי, בלתי נפרד ממנה.

התוכן ההומו-אירוטי. נושא בלתי נפרד

"בשנים הראשונות (אחרי היציאה מהארון) השתוללתי", הוא מספר כשהוא מראה לי את הציורים הפורנוגרפיים והנועזים במיוחד, "עכשיו כבר קצת נרגעתי". כאני שואל אם זה בא ממקום של שחרור, ביטוי של חופש מהחברה לשעבר וגילוי החוויה עם גברים. פרץ מאשר: "בטח, חייתי בדיכוי. אתה סטרייט, נכון? תאר לך שבמשך שנים היית ביחסים עם גבר - איזה גועל נפש היית מרגיש".

נאמן לתכנים הומוסקסואליים

התמטיקה ההומוסקסואלית חיבבה את פרץ על במות כגון מגזין "הזמן הורוד" ומועדוני להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), ופרץ מזוהה כאמן של הנישה הזאת. הדבר עשוי להשמע מגביל, אבל דווקא אין לו בעיה עם זה: "אני נאמן לרעיון של אמנות עם תכנים הומוסקסואלים מובהקים", הוא מפטיר בנחת, "ואני עומד מאחורי זה".

"היתה תקופה שחייתי בדיכוי"

כשנשאל האם הוא נתקל מצד עולם האמנות בהתנגדות בגלל התכנים הללו, פרץ משיב בשלילה. גם לשאלה אם הוא רואה את עצמו כאקטיביסט המנהל באמצעות האמנות הזו מאבק מול ממסד דכאני, הוא משיב בפשטות: "אני לא מול ממסד ולא בטיח".

אכן, אין ביצירה של פרץ לוחמנות או כעס. בחלקה הגדול ישנה דווקא עליצות, אופטימיות ותמימות. ציורי תל אביב שלו ססגוניים, העיר בהם ירוקה ופורחת באופן פנטסטי. מים כחולים זורמים בתעלות לאורך איילון, ובהם סירות משוטים.

עבודות ללא לוחמנות או כעס

בציור אחד רחב יריעה נראית העיר יפו צבעונית להפליא, ברחובותיה צוהלים זוגות חד-מיניים, בהם מעורבים יהודים-ערבים, מנופפים בדגלי ישראל ופלסטין. בשמי יפו מרחפים כדורים פורחים בצבעי הקשת של דגל הגאווה, מאויישים בזוגות נשים (מתוך החלטה שפרץ קורא לה "פמיניסטית" הוא מיקם את הנשים למעלה).

בחירה בצד היפה והרומנטי

בכל אופן, הוא ממאן להשוות את עצמו עם אמנים אחרים, המנסים לפעמים לקדם נושאים דומים בדרך מחאתית-ביקורתית. "זאת אידאליזציה," הוא אומר לגבי יצירתו שלו, "כי אני בחרתי במכוון בצד היפה, הרומנטי".

אבל דימויים של אהבת גברים פומבית, של העיר מוצפת במשפחות חד-מיניות (או דו-לאומיות) מאושרות, אתה לא חושש זה יתפס כפשטני וחולמני?

"לא. אני עושה אידאליזציה דווקא כי המצב מורכב. להראות את הדברים איך שהם יכולים להיות".

בין שני צירים

התכנים שלו לדבריו "אוטוביוגרפיים, פסיכולוגיים", ובסגנון – "אני נע על שני צירים – הריאליסטי והנאיבי". רבות מעבודותיו הראליסטיות הן דיוקנות גברים. הוא מרבה בהם להשתמש בטכניקה של חיתוך שרירותי למשבצות בהירות יותר וכהות יותר - דבר שמייצר מגוון של אווירות שונות בלי לפגוע באחידותו של הציור הראליסטי הבודד.

"אני מראה את הדברים כמו שהם כי המצב מורכב"

אבל נראה כי מה שמושך אותו יותר זה הציור הנאיבי; לפעמים פרץ מצייר את אותו תוכן עצמו בגרסה נאיבית יותר ונאיבית פחות. ההבדלים הם במידת ההצללה (עד כמה הדברים "שטוחים"), בחופש שנלקח עם הפרופורציות, וברמת הפשטות באופן כללי.

ניכרת מאוד ההשפעה של ציורי ילדים, ועל כך הוא מסביר: "עבדתי 15 שנים עם ילדים בגיל הרך במסגרות שונות. ניהלתי צהרוניות, פנימיות, המון חוגי ציור. המורים הכי טובים שלי, חד וחלק, הם ילדים מגן חובה. יש להם חופש שאחר כך הולך לאיבוד. בגיל חמש השפה מאוד פרטית, אחר כך הם נהיים ביקורתיים ויש להם חסימה של היצירה".

"המורים הכי טובים שלי הם ילדים בני חמש"

אין כמו ילדים

פרץ מסביר כי כאשר מבקשים מילדים בגיל חמש לצייר אריה, כל אחד מצייר דבר אחר לגמרי. עדיין לא הוסבר לכולם כאחד שאנטומיה של חיה אמורה להיראות דווקא כך ולא אחרת. כאשר הוא מראה לי סדרות "ציורי ילדים" שצייר, הוא מצביע

על הנסיון שלו לשחזר את החד-פעמיות של כל ציור כזה: "כל פעם ניגשתי ממקום אחר, אין משהו מנייריסטי שחוזר בכולם".

פרץ לא מפלה בין קהלים או במות. הוא לאו דווקא מחפש קהל ממוסד של שוחרי אמנות. "הצגתי תערוכה במרכז לקהילה הגאה וראו אותה המון אנשים. אני מוצא מקומות כאלה ראויים, ואני אוהב את הפן העממי של הרשת. הוצאתי גם לוחות שנה ומגנטים למקרר".

ומה בקשר לאותו ממסד? "כן הייתי רוצה חיבוק הממסד, למרות שזה לא שהממסד מתעלם ממני". יש בפרץ משהו צנוע, מאוזן, עדין ושלא רוצה להתפרש כמתלונן או מתקיף, גם כאשר הוא אסרטיבי. האופי הזה נגלה לנו גם בציוריו, שיש בהם בו-זמנית, רגשיות עזה ומתפרצת, קולנית, אבל גם עדינות, רגישות ומורכבות.