לא ישראל אחראית ל"מצור" על עזה
כשאינטרס מצרי מכתיב את פתיחת המעבר לרצועה וסגירתו, לא ברור מדוע באמנסטי מתעקשים לכנות את התופעה שחוזרת על עצמה כל שבוע מזה 36 חודשים, "המצור הישראלי על עזה"
ארגון אמנסטי יצא בקריאה לישראל לסיים את "המצור על עזה". הבעיה בהודעה היא שהמילה "מצרים" חסרה. על-פי אמנסטי, אין לעזה פתח לעולם פרט לזה שמישראל. תזמון הקמפיין אינו מקרי: "קו מובארק" ההולך ומוקם בגבול מצרים-עזה הוא הזדמנות מצוינת להטיל מחדש את האחריות לכל מחסורם של תושבי עזה על ישראל.
אך האם יש לישראל מדיניות כלפי הנעשה בעזה? מדיניות אמורה לקחת בחשבון את האינטרס ארוך הטווח של המדינה, כולל את תדמיתה בעולם. לפני חמש שנים פינתה ישראל את אזרחיה וצבאה, השאירה לעזתים תשתית כלכלית חקלאית מפותחת. מאז ההתנתקות, ה"מדיניות" הישראלית לגבי עזה הותוותה בשורת החלטות סימליות ואקראיות, סותרות ברובן. חוסר ההחלטיות לגבי מעמדה של ישראל בעזה מתבטא בהעדר התשובה לשאלה הפשוטה: האם ישראל היא עדיין "הכוח הכובש" ברצועה? העדר מדיניות ברורה איפשר לשופט גולדסטון להטיל על ישראל את האחריות של "הכוח הכובש" לדאוג לכל מחסורם של תושבי הרצועה.
בניגוד לישראל, מנהלת מצרים מדיניות ברורה, שבאיטיות אך בעקביות מקדמת אותה לקראת השגת מטרותיה. "קו מובארק" לא נועד לשרת את האינטרסים של ישראל ואף לא למנוע את הברחות הרקטות לעזה, כפי שהיטיב להסביר לטורקים (שהתלוננו על הקשיים בהעברת סיוע לעזה דרך מצרים) השגריר המצרי אל חדידי: "מטרתינו למנוע את ניתוק עזה מהגדה המערבית. על עזה להישאר במעמד של שטח הכבוש בידי ישראל, ומשם צריכה להגיע העזרה ההומניטארית – לא ממצרים. הכרה בעזה כישות עצמאית תפגום באחדות הפלסטינית ותוריד את הנושא הפלסטיני מעל סדר היום העולמי".
השגריר המצרי יודע היטב על מה הוא מדבר: כשלפני שבועיים נחסמה במצרים "שיירת אספקה" של השמאל העולמי בדרכה לעזה, הדבר לא גרר כתבות זועמות בעיתונות העולמית. זאת לעומת מחאה עולמית בלתי פוסקת על הדרך שבה ישראל מטילה כביכול "מצור". חילוקי דעות בין שלטונות מצרים לשלטון החמאס, זהו הרי נושא פנים-ערבי, אחד מתוך עשרות סיכסוכים מקומיים שאינם חלק מהאג'נדה של התקשורת העולמית – ומכך בדיוק חוששת מצרים: שהבידול בין שלטון החמאס בעזה לשלטון הפתח בגדה יאפשר לישראל להטיל על מצרים את האחריות לגורלה של עזה.
מפתיע שהמצרים מייחסים לישראל את היכולת לנהל מדיניות. אם היו בודקים לעומק היו מגלים שנושא השלמת ההתנתקות האזרחית מעזה נדחק לשוליים ואינו עולה על סדר היום של ממשלותיה.
אורז כן, פסטה לא
אמנם ישראל גאה בכך שהיקף הסיוע לעזה גבר, אך בעיתונות העולמית ואפילו בסנאט האמריקני מתלוננים על ההחלטה לאפשר כניסת אורז אך למנוע העברת פסטה לעזה. בצורה כזו יש לעיתונות העולמית מה לכתוב על "המצור הישראלי".
בתגובה לביקורת פותחת כעת ישראל את המעברים לייבוא תותים מעזה (יצוא שיתרום מט"ח לשלטון החמאס). במקביל, אינטרסנטים כלכליים בישראל ממשיכים גם הם להרוויח כמה שקלים ממכירת תפוחים ודלקים לשוק העזתי.
מובארק ואבו אל רייט יכולים להסיר דאגה מליבם - מדיניות ישראל מתמצה בניסיון לדמיין שאנו ה"אח הגדול" של עזה, ל"הראות לחמאס" ולעולם כולו שאנחנו עדיין שולטים בה, למרות שאין בהצהרת ה"נדמה לי" הזו שום אינטרס מדיני עבור ישראל.
לצורך כך ממשיכה ישראל להתייחס ל"מעטפת המכס" משותפת לה ולעזה ובנק ישראל אף דואג למנוע את התמוטטות הבנקים בחמאסטן.
החמאס – תנועת הבת של האחים המוסלמים
בניית קו מובארק נועדה לשרת אינטרס מצרי נוסף: אצלו בבית פנימה יודע הנשיא כיצד לשלוט באחים המוסלמים (אמנסטי אינו מתמקד בשאלה כיצד מטפלת מצרים באופוזיציה מבית) - אך על חמאס בעזה מפעילה מצרים שליטה מבחוץ: קו מובארק נותן בידיה שימוש בשיטת המקל והגזר על ידי שליטה בכמות הברחות. כשמדיניות חמאס אינה נושאת חן בעיני מצרים, מייד מנהלת המשטרה המצרית מבצעים לתפיסת סחורה והציבור בעזה נכנס ללחץ. הלחץ מוסר רק כאשר חמאס מבין את הרמז, מתיישר לפי המדיניות המצרית ואז נפתח לאיטו שיבר ההברחות.
בצורה דומה נוקט המשטר המצרי לגבי פתיחת מעבר רפיח: בתירוץ כי במעבר אמורים לעמוד כוחות "הנשיא אבו-מאזן" סירבה מצרים מזה שלוש שנים לפתוח את המעבר, וגם בשל כך יש המפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל. אך כדי לשלוט ברצועה פותחים המצרים את המעבר "חד פעמית" מספר ימים בשבוע.
התוצאה היא שאלפי עזתים עוברים בו מדי חודש, אבל רק כשמצרים מתאמת זאת "באופן חריג" מול משרד הפנים של חמאס ומאשרת את המעבר. ברצותה נפתח המעבר וברצותה הוא נסגר. איך קוראים בשפה של אמנסטי לתופעה כזו שחוזרת על עצמה כל שבוע מזה 36 חודשים? "המצור הישראלי על עזה".
אבי טרנגו, עיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
