המכון לא גילה תאונה קשה - וישלם

כאשר התגלה הדבר - לאחר שהרכב כבר נרכש - התחכם המכון, ובין היתר טען באופן מקורי כי הבדיקה שהוא עורך היא בדיקה "מכנית בלבד, בדבר מצבו המכני של הרכב ומערכותיו בלבד". התוצאה: בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, יפצה המכון לקוחה ב-40 אלף שקל.

וזה סיפור המעשה. ע.ק ביקשה לרכוש לעצמה רכב כביש-שטח מסוג טויוטה פראדו, מודל 2001. כאשר מצאה רכב כזה במגרש מכירה בחדרה, הסביר לה בעל המקום כי אין לו מידע על עברו של הרכב, והמליץ בפניה לקחת אותו לבדיקה במכון. הרכב אכן נלקח לבדיקה במכון הרישוי חפר פ.א, באזור התעשייה הדרומי של חדרה.

המכון דווקא גילה שורה של ליקויים, בהם מתלים ובולמים פגועים, בעיות בסרן הקדמי ומערכת ההיגוי, בלאי בחיבורי מתלים, בלאי בדסקיות ועוד. בסעיף "שלדת מרכב" נמצאו "פגיעות בגוף, ריפוד פגום, פגושים פגומים, קיימים תיקוני תאונות בגוף הרכב סביב למרכב, הוחלפו חלקי מרכב בגוף הרכב כולל שמשה קדמית, קיימים תיקונים באוזן שלדה קדמית ימנית, תיקונים וכיפופים בפח חזית". ליקויים אלה נרשמו תחת הגדרה: "ליקויים בעלי משמעות נמוכה".

ממצאי הבדיקה נראו סבירים וע. רכשה את הרכב. לרוע מזלה אירעה לה כעבור חודשיים (מאי 2007) תאונה קלה. הרכב הוכנס לתיקון במוסך הסדר של חברת הביטוח, ושם אמר לה הפחח כי הרכב עבר תאונה קשה. לטענתו, עמודי הגג נחתכו, מה שמעלה חשד כי הוא חובר משני חלקי רכב שונים. ע. פנתה לחוקר ביטוח שגילה כי הרכב עבר תאונה קשה ב-2006, והוכרז "אובדן להלכה".

בעקבות כך פנתה לשמאי שלומי מלכה, שקבע גם הוא כי הרכב עבר תאונה קשה, ובוצע בו חיתוך של החלק הקדמי שהוחלף בחלק מרכב אחר. השמאי מלכה קבע כי בעקבות כך נגרמה לרכב ירידת ערך של 40%. כלומר, ערכו היה נמוך במועד הרכישה ב-42,480 שקל מהמחיר ששילמה עבורו ע. - 112 אלף שקל. בעלת הרכב פנתה למגרשי רכב והציעה את רכבה למכירה, אולם המחיר שהוצע לה עבורו היה באמת כפי שקבע השמאי - ב-40% נמוך מהמחיר שהיא שילמה עבורו בגלל אותה תאונה.

היא פנתה למכון הבדיקה כדי שיפצה אותה, אך הוא סירב. בעקבות כך הגישה תביעה לבית משפט השלום בחדרה, באמצעות עו"ד איילת נוף-אוסטפלד, ודרשה לפצותה ב-60 אלף שקל בגין ירידת הערך של הרכב, אותה לא הצליח המכון לגלות בגלל בדיקתו הרשלנית, בגין ההוצאות שנגרמו לה, ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.

בכתב ההגנה דחה המכון את כל ההאשמות נגדו, וטען בין היתר כי: הוא אינו מחויב לגלות עברו של הרכב, ועל התובעת היה לעשות כן. עוד הצהיר המכון כי הבדיקות שהוא עורך הן מכניות בלבד. באשר למשמעות הליקויים וחומרתם: המכון הפנה את התובעת למוסך מורשה או לשמאי, ובכל מקרה אלה באחריותה של התובעת. עוד טען המכון כי על רוכשת הרכב היה לערוך לו את מלוא הברורים והבדיקות אודות עברו. לטענת המכון, רוכשת הרכב ובנה לא נהגו כאדם סביר ומיומן, אלא העדיפו לעצום עיניים. עוד נטען כי לא היה בידי המכון - או בידי מכון רישוי סביר וזהיר אחר - לגלות את הליקויים הללו. וכדי להשלים את ההתנערות מאחריות - הרכב ניזוק לאחר מועד הבדיקה.

השופטת רבקה פוקס, שדנה בתביעה, החליטה למנות שמאי מומחה - ישראל דרנוב - שיבדוק את הרכב. קביעתו: הרכב לא חובר משני חלקים, אבל תוקן על-ידי חיבור חלקי מרכב משומשים. הנזקים שנגרמו לרכב בתאונה היו קשים וכבדים, ובעלי משמעות גבוהה מאוד. הוא קובע גם כי בדיקת המכון אינה רק בדיקה מכנית. טופס הבדיקה של המכון (נוסח אחיד שמוכתב על-ידי משרד התחבורה, ב.ב) מדבר על שלדה ומרכב, וגם בבדיקת מכון חפר יש התייחסות לכך.

השמאי הוסיף כי "האמור בנזק גדול וקשה שתוקן באופן שאינו איכותי ואף למטה מכך, אשר הותיר סימני תיקון רבים וגסים מעל ומעבר לתיקון סביר. בודק מקצועי ומיומן, ולא כל שכן בודק במכון רכב, חייב היה לגלות לזהות כי האמור ברכב שניזוק קשות ושתוקן. תיקוני הרכב הירודים אמורים היו להקל על הבוחן לאבחן כי מדובר ברכב שניזוק קשה מאוד ושתוקן".

דרנוב קובע בחוות הדעת שהגיש לבית המשפט, שעל הבוחן במכון היה לציין ולהדגיש זאת באופן ברור וחד-משמעי, משום שנתון זה מהווה מרכיב מהותי בשיקוליו של קונה פוטנציאלי במחיר קניית הרכב, או אף אם בכלל לקנותו. הוא אמד את ירידת הערך של הרכב ב-35 אלף שקל.

בעקבות חוות דעת זו והמלצת השופטת, הסכים מכון חפר לפשרה במסגרתה שילם את "שכר הלימוד" של בוחניו ופיצה את הקונה בסכום של 40 אלף שקל - סכום שישולם בסופו של דבר על-ידי חברת הפניקס, שמבטחת את המוסך.