דרך סלולה מדי
האלבום המשותף של מוקי ויוסלס איי.די מגלה חיבור שנשמע טבעי ומתבקש, עם הרבה להיטים פוטנציאליים. הבעיה היא שהם בוחרים בדרך קלה, נקייה מקללות וצבעונית, שאולי נועדה לטשטש טקסטים קודרים, אבל אינה מאתגרת או מערערת
למשורר יצחק לאור יש שיר בשם "אהבה". "סוכנת ביטוח מנומסת", הוא מכנה בשיר את נפשו, וגם מקלל אותה: "תזדייני יבלת" ו"זונה מסופלסת". מוקי (דניאל ניב) ולהקת הפאנק-רוק "יוסלס איי.די", באלבומם המשותף הנושא את שמם, מבצעים גרסה מקוצרת של השיר. הרעיון אמנם מקורי וגם הביצוע – כמו רוב השירים באלבום הזה – מצוין ומרענן, אבל נעדרים ממנו החלקים היותר נועזים, והוא מבוצע ללא הקללות ואותו דימוי מעולם הביטוח.
וזה בדיוק מה שמאפיין את אלבומם. מצד אחד, רוק עליז ומרקיד עם שירים מהודקים, כל אחד מהם להיט פוטנציאלי, שאורכם ביחד כחצי שעה. מצד שני, חוסר אומץ ללכת למקומות מסוכנים במובן הקורא תיגר ומערער.
מוקי ויוסלס איי.די. חן אינטליגנטי עם שובבות פרועה (צילום: פיני סילוק)
החיבור בין החן האינטליגנטי של מוקי לשובבות הפרועה (רק במידה) של היוסלסים נשמע טבעי ומתבקש, כאילו נועדו זה לאלה מאז ומתמיד. מוקי כתב את המילים ויותם בן-חורין (סולן הלהקה) הלחין אותן. יוסי פיין עיבד והפיק מוזיקלית, והתוצאה היא אלבום מושר בטון עתיר חיוּת (מוקי הוא הסולן, והשאר "עושים קולות") ומנוגן היטב. החל משיר הפתיחה, "עוד יבואו ימים טובים יותר" – שיר עידוד מתומצת, רועש, מהיר וקליט, ועד "לא רוצה להתבגר", שיר הנושא האפקטיבי של סדרת הטלוויזיה המצליחה "רמזור".
מבחינת הכלים, זהו אלבום רוק בסיסי: רק גיטרות (גיא כרמל, ישי ברגר ויותם בן חורין), בס (שוב יותם בן חורין) ותופים (יונתן חרפק). המינימליסטיות הזאת כמעט מתריסה בהימנעות מלספק קישוטים מצועצעים, כמיטב אופנת כלי המיתר וכלי הנשיפה הרווחת בשנים האחרונות באלבומי ארצנו. האמנים מוכיחים שאין בכך צורך כשהצליל נשמע עשיר גם ככה. הבעיה היא שהוא נשמע גם אחיד כמו תלבושת בית ספר, עד כדי השטחה. גם המילים תורמות לכך בפשטנותן. פה ושם יש חריגות לטובה כמו "לפעמים להיות שניים זה רק פעמיים הפחד" ("לבד ביחד"). גם "הנה עיר" - דואט עם קרן פלס, חורג מהשטאנץ והזמרת נשמעת בו טוב מתמיד. כמו צבע שמושפע מהצבע שלידו, גוון קולה משתנה לטובה מהנוכחות הצלילית של מוקי ויוסלס.
הקשבה עמוקה לאלבום מגלה כי צבעיו העליזים מטשטשים תיאורים קודרים ודיכאוניים, למשל בשיר "יוצא מזה" - "תחושת המחנק מציפה אותי, נמסה אל תוכי, נספגת בעור" - ובשיר "טעם של חופש" - "נפשי המרחפת בין גן עדן לתופת". עם זאת, יוצרי האלבום לא באמת מתמודדים עם התחושות הקשות. מלבד השיר "בפעם הבאה", שבו מוקי מעוות את קולו בלעגנות שמדגישה את המילים הכואבות, הם נצמדו לקו מתבקש וקל ולא ניווטו את כשרונם הניכר כדי לחולל איתו משהו משמעותי. נכון, מדובר בז'אנר שהוא קליל מטבעו, אבל צעידה בדרך סלולה מדי היא אויבת הקסם.
ובכל זאת יש גם הפתעה טובה, בשיר "תאונה בסלואומושן". במשפט "אל חוף שאליו אף פעם לא מגיעים", הם משפילים פתאום את קולם ושרים בשקט, שעוצר את ההמולה המטשטשת. וזה החלק הכי מרגש בכל האלבום.
מוקי ויוסלס איי.די, "עננה"
לפנייה לכתב/ת 
