די.ג'יי צ'ופי: "התפקיד שלי ללמד, להסביר ולחוות"
במסגרת תחרות "המורה של המדינה" שוחחנו עם די.ג'יי צ'ופי (שרון פרוינדליך) על מוזיקה, יחסים וגם חינוך. הוא כבר המליץ על המורה המועדף עליו. ואתם?
התחלתי להרקיד אנשים עוד בבית ספר עממי, עם פטיפון קטן ושני רמקולים שנכנסים למזוודה. בתיכון, כדי להתפרנס ולנסוע לחו"ל עשיתי מסיבות. לא היו הרבה תקליטנים אז, ומה שהיה היה מיינסטרים, הכל אותו דבר. כשסיימתי תיכון נסעתי לאמסטרדם בתחילת שנות ה-80 והבאתי מוזיקה חדשה, אלקטרונית, מה שקראו אז ניו-וויב, "הגל החדש". התחלתי לתקלט במועדון שקראו לו שירוקו והעניין התגלגל. התחילה להיות מודעות למועדונים, די.ג'ייס הפכו לרזידנטים במקומות שונים, ואפשר היה לפתח את השם והקריירה דרך הרקדה של אנשים.
"הקטע של המוזיקה הוא יצירה בפני עצמה. זה מאוד ממלא כשאתה נותן לאנשים מוזיקה וכולם רוקדים ואתה שולט על הקטע הטכני. מאז הייתי בפינגווין, ליקוויד, מטרו, אליזבת, ובתחילת שנות ה-90 השמחות- גם באלנבי 58. בכלל, שנות ה-90 בכל הקשור למוזיקה ותקלוט הן מה שהיו שנות ה-60 למוזיקה ולחברה האזרחית. כניסתה של המוזיקה האלקטרונית היוותה מהפיכה מבחינת השינויים שהיא הביאה עימה".
בתוך כל ההצלחה הזו, מה גרם לך לפתוח בית ספר ולהתחיל ללמד אחרים לתקלט?
"לימוד והדרכה היו תמיד טבועים אצלי. רציתי ללמד אנשים שיש סגנונות מוזיקה אחרים, לפתח את האוזן המוזיקלית שלהם.
המוזיקה האלקטרונית, ללא מילים, היתה עבור רבים מונוטונית וחדשה. ראיתי את התפקיד שלי כמי שמעביר אנשים מהסתכלות על המוזיקה הזו כ"בום בום בום", להבנה של סגנונות וצלילים חדשים. התפקיד שלי היה ללמד אותם איך להקשיב. בהמשך נוסף גם הקטע הטכני. שני הדברים האלו הביאו אותי למסקנה שאני יכול להעביר לימודים ופתחתי את בית ספר 'אגנוזיה' למוזיקה, עם השדרן שמוליק טיאר ב-99'. יחד לימדנו המון תלמידים שהפכו למקצוענים, וכיום מתפרנסים בכבוד.
"פעם תקלוט היה הובי, היום זה מקצוע לכל דבר. איך לתקלט, איך לחשוב, איך לערוך מוזיקה, איך לקרוא קהל ואיך להתנהג איתו. אחרי כמה שנים טובות פירקנו את השותפות ואני מלמד היום במסגרת פרטית, אחד על אחד ומאוד נהנה מכך".
כלומר חוץ מהיכולות הטכניות לימדת גם רגישות לאנשים?
"בהחלט. זה מאוד מאוד חשוב וקריטי לדי.ג'יי טוב. הרגישות הזו היא הכרחית, כמו גם שיווק. לא מספיק שאתה די.ג'יי טוב, אף אחד לא ישמע אותך או יכיר אותך, אם לא תדע לשווק את עצמך - ולא תוכל להתפרנס. תהיה כמו צייר שמצייר ותולה את הציורים בבית. חייבים לדעת איך לדחוף קדימה, שיכתבו שניגנת. זה לא היה מובן מאליו בשנות ה-80. אז אפילו לא היו כותבים את שם הדי.ג'יי על ההזמנות. אם היית רוצה למקסס אז היית צריך להביא את המוניטור והתקליטים איתך. היו מועדונים שהיו מביאים את המוזיקה, ואתה היית צריך רק למקסס אותה.
"המוזיקות קיימות, רק תקטוף מה שמתאים לך". צילום אורי גרשוני
מאז כבר השתנו דברים, והיום המודעות גדלה. הקריאטיביות היא בידיים של התקליטן. היום בכל מועדון ובר יש די.ג'יי ומובן שהוא מעצב את האווירה. בזכותו יישארו במקום וישתו יותר או פחות. הוא מאוד חשוב לפן העסקי".
איך העניין תורם לאנשים גם כשהם לא על העמדה?
"היום אנשים מבינים שגם אם זה לא המקצוע שלהם, כמו סדנאות לשיפור עצמי או יוגה, גם מיקסוס עושה להם משהו בפנים. היום יותר קל כשניתן לקנות מוזיקה בכל חנות דיסקים ולמקסס אותה בבית. כשעושים את זה, מרגישים פתאום כיף, כאילו משהו עובר עליך. אתה נרגע, מתרכז ונכנס לעולם אחר. מתחבר לעצמך יותר, זו החוויה.
"התפקיד שלי זה ללמד, להסביר ולעבור יחד עם האנשים את החוויות הראשונות שלהם. אפשר לומר שזו הוראה דרך חוויה. ומי שנפתח ועבר את זה משתנה, כשהוא מגיע לאירוע זה או אחר הוא מקשיב הרבה יותר. כשהוא מגיע הביתה הוא יודע להתאים את המוזיקה לצרכים, אם זה ערב אינטימי עם האשה, או שבת בבוקר או ערב עם חברים. הוא מתחיל להתחבר למשהו שהיה מסביב אבל הוא לא היה מחובר אליו. המוזיקות קיימות, רק תקטוף מה שמתאים לך. בשביל לראות ולהבין את הבחירה אדם צריך לעבור משהו".
מי המורה שהשפיע עליך במיוחד בימי התיכון?
"למדתי צילום בויצו צרפת, זה היה בית ספר מדהים, מלא בנות, מגמת צילום, מגמת עיצוב אופנה, מה צריך יותר מזה? צביקה שרמן ובועז טל היו מורים נהדרים שלימדו אותי יותר מצילום. הם היו אחלה אנשים ואמנים בפני עצמם. אהבתי את הראש שלהם, אהבתי את הציניות שלהם ואהבתי ללמוד מהם. התחלתי ללמד צילום בבצלאל גם בזכותם.
"אפילו כשהייתי כבר די.ג'יי מפורסם עדיין רצו בי כמרצה לצילום ועל הדרך שלי. היום כשאני מסתכל אחורה אני רואה שכמו תקלוט, גם צילום עבר שינוי גדול. כשלמדתי עוד לא הייתה המדרשה ועוד לא הוקמה קמרה אובסקורה. אחר כך צילום הפך לטרנד ואז גם למקצוע להרבה אנשים, בדומה מאוד לתקלוט".
ואיפה אתה היום?
"יש לי הרכב חדש בשם 'פליי זון' שאני מריץ ומופיע איתו: נגנים גנאים, ניגרים ואתיופים. סיטרים וכלים מסורתיים שמצליחים לרגש מאוד. העירוב הזה בין המוזיקה האתנית המסורתית לאלקטרונית הוא מאוד ייחודי ומדליק. חוץ מזה אני פועל בצורה הרבה יותר מאוזנת, לא קורע את עצמי כמו פעם על העמדה ערב אחרי ערב, כי זה מאוד שוחק. אני מנגן רק מוזיקה שאני אוהב ואני יכול להרשות לעצמי לבחור איפה ומתי וליהנות מאוד מכל דקה, כמו גם להיות מעורב בפרויקטים אחרים שמעניינים אותי כמו 'פלי זון' ואחרים".
מה זה חינוך בשבילך?
"חינוך זה דרך. מורה דרך. מוזיקה תמיד הייתה חינוך בשבילי כי היא יוצרת הרבה דברים חשובים: אווירה, חיבור, אהבה. לרקוד זו פעולה חשובה שלא מתייחסים מספיק לערך שלה. כשאדם רוקד הוא שמח
והדם שלו זורם, הוא מנקה את הראש והגוף מרעלים ולחצים. מי שרוקד מתחבר לעצמו יותר בדרך כלל".
מי המורה שעליו תמליץ לתחרות?
"בועז טל שאת הציניות והאנושיות שלו מאוד אהבתי".
בואו להמליץ על המורה של המדינה
"ידיעות אחרונות" בשיתוף עם מפעל הפיס, הסתדרות המורים בישראל, חברת פילת ו-ynet מכריזים על תחרות "המורה של המדינה". בואו לבחור את המורה של המדינה, מלאו את טופס המועמדות, ספרו לנו מי המורה שלדעתכם ראוי לזכות בפרס הצטיינות ובהכרה ציבורית ואולי הוא יזכה להיות אחד מששת המורים המצטיינים אשר ייבחרו על ידי ועדה של אישי ציבור מובילים בתחרות. אפשר להמליץ על מורים שעליהם הומלץ גם בשנה שעברה. ניתן להגיש מועמדות עד 23 בינואר 2010.
לפנייה לכתב/ת 
