אולי בכל זאת אור לגויים

מי שמחזיק מעצמו אדם עם סגנון, לעולם יעקם את האף בפני כל תוצר אמריקני. המכוניות שלהם מתחרות בכיעורן רק בנושאות מטוסים. הסרטים שלהם בומבסטיים והאוכל העממי בחזקת פיגוע קולינרי. הם מרובעים, הם מנופחים ומבלי יהודים כמו סיינפלד ובוראט, גם לא היו משעשעים אף אחד. מדיניות הפנים שלהם היא חזירות קפיטליסטית, מדיניות החוץ אגרסיבית-אימפריאליסטית. פשוט נורא.

רק מה? בכל פעם שאיזה מטורף מאיים להחריב את העולם, או שעומד עלינו איזה צונאמי לכלותינו, כולם נזכרים לשאול איפה האמריקנים. אף אחד הרי לא באמת מצפה ממדינות אחרות שיתרמו משהו לכלל האנושות, נכון? האם הגיוני הדבר שהסינים ישלחו בית חולים בנוסח סצ'ואן לאיזור אסון? ואולי ישגרו האיראנים את משמרות המהפיכה או את חיזבאללה לסייע בהאיטי? לא משנה באיזה אופן, בכל תחום שאינו קשור בעריפה, שריפה או בהפגשת מטוסים עם הקרקע בשלבים מוקדמים יחסית של הטיסה.

מצחיק אפילו לחשוב על כך. אך במה שונים האמריקנים

משאר העמים האיגואיסטים? נכון שגם להם יש אינטרסים, "צרים" יאמרו המקטרגים. אבל לדוגמא, מי שהביא לכך שרק חלק קטן מאירופה ידבר גרמנית (פעמיים) – הם האמריקנים. מדוע? כנראה שלעם הזה, יש ערכים אוניברסליים. קורה.

אך דווקא בשל העוצמה האמריקנית והגישה המדוברת, הופתעתי מכתבה ששודרה ברשת CNN. כתבת נרגשת סיקרה נקודת איסוף פליטים בהאיטי וכמעט מיררה בבכי של תסכול. הניצולים גוססים ואין שום דרך לסייע להם. "איש למעט בית החולים הישראלי, לא לקח מישהו מהחולים שלנו", הסבירה האחראית במקום. בתמונה אחר כך הופיע מגן דוד ענקי ותחתיו הכיתוב: "מדינת ישראל, בית חולים של חיל הרפואה". ברקע הכתבת יוצאת מגדרה. "פשוט מדהים", היא משתנקת. "זה כמו עולם אחר לעומת בתי חולים אחרים. אלוהים! יש להם הדמיה. אלוהים, יש להם מכונות פה! חדרי ניתוח... פשוט מדהים...".

נכון, תמיד יהיו ציניקנים שיסבירו כי אנו עושים מהמשלחת להאיטי הון פוליטי. שמדובר ביחסי ציבור וטוב היה לו היינו שולחים בתי שימוש במקום חדרי ניתוח. אף אני מנסה שלא ליפול אל תהומות השמאלץ הציוני, אל תוך מלכודת הטפיחה העצמית על השכם. "אל תברח אל מפלטו של הנבל", אני מזכיר לעצמי, " עמוד איתן כנגד הגלים הפטריוטיים" .

אלא שאז אני מאזין להמשך הכתבה ברשת CNN ה"צוררת". "הישראלים שלחו לכאן בית חולים. האם האמריקנים עשו כך?" מקשה הכתבת. "עד עכשיו לא", מנידה האחראית בראשה. "אבל הישראלים מגיעים מהצד השני של העולם", משתוממת האוחזת במקרופון. "זה משהו שבהחלט יכול להביך אותך כאמריקני", מסנן איש סיוע העומד מן הצד.

זכרונות מספר הספרים

ואז התגנבה מחשבת כפירה לראשי. אולי. אולי קצת, ממש בקטנה. בקטנטנה. אולי אנחנו לא רק כובשים ומדכאים? אולי לא רק מדינת אפרטהייד? אולי יש לנו יתרון על ים העממים שסביבנו אשר אין להם לא את הידע אבל במיוחד לא את המוטיבציה לסייע? אולי נשתמר בנו גרגר מהאוניבסליות התנ"כית של עשרת הדיברות, של יונה הנביא שנשלח להציל את נינוה?

אולי המקומיים,

אלה החוזים באנשי פיקוד העורף המוציאים אלונקה מבין ההריסות, צודקים? צודקים כשהם מוחאים כפיים ושרים "ישראל גוּד ג'וב!" הרי בתי שימוש אפשר לייבא אפילו מהוותיקן. אך הניסיון ההנדסי והרפואי בשטח, מהיכן יגיע?

כשצפיתי במחולץ על האלונקה בהאיטי פוקח את עיניו, הבנתי שיש בזה משהו. אפילו מתוך הבילבול בו היה שרוי, משהו לא הסתדר לו. לא יכול היה להאמין כי המחלצים השולפים אותו מן המיצר, הם יהודים מישראל. מדוע יטרחו בני אדם מן המחצית השניה של הכדור להתאמץ ולחלץ זר מוחלט? (ועוד פקיד שומה). הייתכן שמותר לנו לטפוח הפעם על שכמנו? ואולי האלומה המבליחה מקסדתו של איש פיקוד העורף אל הזר הקבור תחת ההריסות, אכן ראויה להיקרא "אור לגויים"?