נולדתי מחדש בגיל 30: שרון נאבקת בבולימיה

שלושה תצלומים מנויילנים שמורים בתיקה של שרון בנרף והולכים איתה לכל מקום. עיניים זרות לא אמורות לראותם. היא נזקקת להם בכל פעם שהמפלצת מאיימת להרים את ראשה מחדש. הם מזכירים לה את התקופות האפלות של הפרעת אכילה חמורה שעשתה בה שמות.

בתמונה הראשונה, שצולמה בגיל שלוש, היא נראית כפעוטה תמימה ומהורהרת. זה היה לפני התפרצות ההפרעה. התמונה השנייה צולמה בגיל 18, בחופשה בסיני. בתמונה נראית חברתה לבושה בביקיני. בנרף, שישבה לידה, לבושה מכף רגל ועד ראש. היא שקלה אז 50 קילו, תוצאה של שנה שלמה שבה כפתה על עצמה לאכול תפריט הרזיה דל על גבול החולני. התמונה השלישית, מגיל 24, תועדה באירוע משפחתי. בנרף תפחה אז למשקל שיא של 90 קילוגרם.

"אוכל היה האלוהים שלי"

היום היא מאוזנת - שוקלת כ-60 קילוגרם, חושבת שבע פעמים על כל גרם ומתכננת בקפידה כל ארוחה, ולא מסוגלת להשתחרר מהעבר. "ההחלמה מהתמכרות לאוכל תופסת את הנפח העיקרי בחיי", היא מודה. "למעשה, זה הנושא המרכזי שמעסיק את מחשבותיי ומעשיי. כדי לתחזק את ההחלמה שלי אני צריכה להשקיע בה המון עבודה. פעם האוכל היה האלוהים שלי, מרכז עולמי, וכיום אני משקיעה אינספור שעות בחשבון נפש כדי שלא אפול שוב לפח".

סימניה הראשונים של הפרעת האכילה הופיעו אצל בנרף, ילידת ראשון לציון, כשהיתה בת תשע ונשלחה ללמוד, יום אחד בשבוע, בבית ספר למחוננים. מאחורי תוכנית הלימודים הייחודית עמדו כוונות טובות, אבל "היא גרמה לי להרגיש שאני אחרת, שמשהו בי מקולקל. האוכל היה מפלט. הוא קיבל אותי. אכלתי מעבר לנקודת השובע ויותר מזה. אכלתי עד שהבטן שלי לא יכלה להכיל יותר את הכמויות. לדעתי זה לא נגרם בגלל התוכנית, אבל זה היה עוד נדבך בתחושת האחרות שכבר היתה בי".

מכורה, אבל נלחצת. שרון בחצר ביתה (צילום: עופר עמרם)

מה ההבדל בין בולמוס לסתם זלילה?

"בכל בולמוס חיסלתי ארגז קרמבו, שלוש שקיות במבה, שלושה בקבוקי קולה ליטר וחצי, חבילות ופלים ופאקטים של שוקולד פרה. כשהלכתי לקונדיטוריה קניתי מגש של רוגלאך. אם נשרפה לי עוגה באפייה, אל תחשוב שהייתי זורקת אותה. הייתי אוכלת את כל המגש. אכלתי גם אוכל מקולקל ואפילו פיצות קפואות. כשהייתי בקריז, גם באמצע הלילה הייתי יוצאת לקנות אוכל. ניגשתי למכונה, פרטתי את כל השטרות שהיו לי והורדתי טורים של ממתקים. במשך לילות שלמים עברתי מבית קפה לבית קפה ובכל אחד הזמנתי עוגת שוקולד חמה עם כדור גלידה. הייתי נכנסת לחדרי בבית כשאוכל מוחבא בכיסים. הייתי לובשת כמה שכבות כדי שיהיו לי כמה כיסים להחביא בהם אוכל. הייתי שולפת את הסחורה המוברחת בלילה, כי רק כשכולם ישנים יכולתי לחגוג. את האריזות הריקות הייתי מחביאה בילקוט של בית הספר וזורקת בחוץ, לא בפח של הבית. ניסיתי בכוח להיות בולמית, אבל לא הצלחתי להקיא, אז הפיתרון שמצאתי היה להרעיב את עצמי".

"תפריט כמו של יהודים בשואה"

היא למדה במגמה הביוטכנולוגית של הגימנסיה הריאלית וחלמה ללמוד רוקחות, אבל תיקון העולם היה חשוב לה יותר והיא הקדישה עשר שנים מחייה לעבודה עם נוער כרכזת בנוער העובד. אחרי כל תקופה של בולמוסים חסרי גבולות הגיעה התגובה הקיצונית ההפוכה. "בכיתה י"ב למדתי שבשואה הנאצים החזיקו את האסירים במחנות העבודה על 380 קלוריות ליום", מספרת בנרף. "אמרתי לעצמי: 'או, אם הם שרדו מחנות עבודה על 380 קלוריות – כמות כזאת יכולה לקיים אותי באופן מספיק כדי לשרוד לימודים'. 

חישבתי לעצמי מה מסתכם ב-380 קלוריות ובמשך שנה תמימה אכלתי, מדי יום ביומו, שניצל סויה אחד, גביע אשל אחד ועגבניה. בתקופות של ההרעבה עשיתי סטים מטורפים של הליכות, כפיפות בטן והרמת משקולות כדי לשרוף קלוריות ולקזז את הבולמוס מפני שאם נפלתי לבולמוס, אחרי הרעבה, הוא דירדר אותי למפולת שלגים. במצב כזה חשבתי לעצמי: 'כבר קלקלתי, כבר חיבלתי, כבר הרסתי לעצמי את היום, אז זאת כבר הזדמנות לחגוג'. זה מין מנגנון הרס עצמי. איך אתה מתנחם מרגשות האשם על הכמויות שבלסת? אתה אוכל עוד יותר. אתה עולה במשקל, הולך ומשמין עד שאתה נגעל מעצמך. לא הייתי מסוגלת לזוז. לא הייתי מסוגלת לעלות במדרגות".

איפה היו ההורים שלך?

"אני לא יודעת עד כמה הם היו מודעים להפרעת האכילה שלי. הסתרתי אותה מאוד יפה. כמו כל מתבגר, לא תקשרתי עם ההורים. אכלתי את הארוחות המסודרות עם המשפחה וחיכיתי ללילה כדי לפרק מקררים. כל הזמן הייתי חייבת למלא איזשהו משהו. האוכל היה בשבילי נקודת האור שבסוף היום. הנחמה. האושר".

האוכל היה סוג של אהבה?

"מה בסך הכל אנחנו רוצים בחיים? מישהו שיאהב אותנו ויגיד לנו שאנחנו בסדר כמו שאנחנו. אצלי, ה'מישהו' הזה היה האוכל. לקחתי משהו חיצוני ומיניתי אותו להיות מה שמאשר את קיומי. לפעמים אני רואה איך נערות מחפשות את המבט הגברי שיאשר את קיומן, תופעה שקשה לי לצפות בה, ומוצאת הקבלה בינה לבין המקום שהאוכל מילא בחיי. נזקקתי לו כדי שינחם אותי, שיגיד לי שאני בסדר, שאני לא פגומה ולא מקולקלת".

הבנת שזאת התמכרות?

"לא. כל יום הגדרתי לעצמי את כמות המזון שאצרוך ואף פעם לא הצלחתי לעמוד בה. התחלתי את הבוקר בהבטחות של 'היום אני אוכלת בריא ומסודר' ועד הצהריים כבר חשבתי על תירוצים להפר אותן. כשקיבלתי ציון טוב זה היה תירוץ לשמחה – ולאכילה, ואם מישהו עשה לי פרצוף חמוץ זה היה תירוץ לנחמה – ולאכילה. הבולמוסים הכי גדולים היו בגיל ההתבגרות. בשנות העשרים, הביטחון העצמי הירוד והדיכאונות שנבעו מהפרעת האכילה היכו בי בעוצמה הכי חזקה".

איך יוצאים מהארון?

למרות שסבלה מאסטמה, בנרף עישנה בשרשרת. קופסה וחצי ביום. "גם עם העישון הייתי צריכה להגיע לשפל. הגעתי למצב שהריאות שלי היו כל כך סתומות, עד שהייתי חייבת לעשות אינהלציה כדי לפנות מקום בריאות על מנת שאוכל לעשן עוד סיגריה. אותו דבר עם האוכל: הייתי חייבת להביא את עצמי לדרגה הכי נמוכה. מכורים כמותי. חייבים להגיע אליה כדי שיהיה להם מאיפה ולאן לעלות".

בבולמוס האחרון היא טרפה כיכר לחם עם ממרח נוטלה תוך פחות מחמש דקות. "לא הבנתי איך זה שבחורה כמוני - דומיננטית ומנהיגה, שיודעת להבהיר את עצמה ויודעת מה היא רוצה – הופכת מול האוכל לאפר ואבק. פתאום הבנתי שאין לי שליטה, שזה לא תלוי בי, שזה לא קשור להיעדר כוח רצון".

לפני שנתיים ועשרה חודשים היא הצטרפה לקבוצת תמיכה של מכורים לאוכל. "כבר בכיתה י' שמעתי על קבוצות תמיכה לאכילה כפייתית וכשהבנתי שמתייחסים שם אל האכילה האובססיבית כאל מחלה הרגשתי הקלה אדירה. סופסוף יש כותרת לבעיה הזאת שלי". אבל רק שש שנים מאוחר יותר היא אזרה אומץ והגיע למפגש. "ראיתי שהאנשים שם מתחבקים ומדברים על כוח עליון. זה לא התאים לערכים שלי והרתיע אותי. ברחתי משם. חברה המשיכה להפציר בי להצטרף אליה למפגשי הקבוצה, אבל פטרתי אותה ב'עזבי אותי. מתחבקים שם'. אבל היא לא ירדה ממני עד שבאתי, ופתאום הרגשתי שמצאתי בית. שנים אח"כ הבנתי שכשאתה נעזר בכוח גדול ממך- זה לא פותר אותך מאחריות - זה עוזר לך לקחת אחריות על חייך, אולי לראשונה".

רק כשהתחילה ללכת למפגשים של קבוצת התמיכה, היא סיפרה להוריה על הפרעת האכילה. ה"יציאה מהארון" היתה כרוכה בשינוי אורחות החיים שלה. "במשך שנה היו לי סיוטים בלילה, כאבי גמילה פיזיים. היו לי על הלשון פלאשבקים של טעמים, שפתאום חטפתי קריז לאכול אותם. בשנה הראשונה להחלמה לא הצלחתי לישון בלילות מפני שעלו בי המון חרדות. זה כאילו שהאוכל סימם אותי לתוך השינה ואפשר לי לישון בלילה בשקט. פתאום, בלי האוכל, חוויתי את המציאות כמו שהיא".

גם כיום היא פוחדת מהלילות. "בתקופת המחלה, הבולמוסים הגיעו בעיקר בלילה ואני עדיין פוחדת מבולמוס בחושך. בסוף ארוחת הערב עדיין קשה לי להיפרד מהאוכל, ואני עובדת על זה. מתמודדת. היום אני מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי שאני לא מסכנה, ושלא גזרתי על עצמי גזירה כדי להיות רזה, אלא מפני שנתתי לעצמי מתנה למען הבריאות הנפשית שלי. זה לא סתם שאני לא אוכלת איתך עכשיו", היא מסבירה לי ביושבנו בבית הקפה. "אני לא אוכלת שום דבר שלא תוכנן מראש. אני לא יכולה".

האמנות כמפלט (צילום: עופר עמרם)

למה?

"כי אני לא יודעת לקבל החלטות נכונות לגבי אוכל. יש לי מטפלים בשיטת הרפואה הסינית העתיקה והם בנו לי תוכנית. ברפואה הסינית אוכלים בעיקר מבושל. המטפלים שלי או המאמנת שלי בקבוצת התמיכה הם האוטוריטה. יש גם חברה שאני סומכת על שיקול דעתה, אבל העיקר הוא לא לסמוך על שיקול הדעת שלי לגבי אוכל. אני אוכלת ארבע ארוחות מסודרות ביום. הן כוללות נזידים ודייסות על בסיס דגנים מלאים, קטניות, ירקות שורש ואצות. גם באוגוסט ארוחת הבוקר היא מרק חם. וזהו, נגמר הרעש בראש. אני לא צריכה להחליט לבד".

מה את אוכלת כשאת מחוץ לבית?

"כמעט ואין לי ספונטניות באוכל", היא אומרת, ומסבירה שהיא תמיד הולכת עם מברשת ומשחת שיניים, "כי אני צריכה משהו שיסמל לי שהארוחה נגמרה ושהפה נסגר עד לארוחה הרשמית הבאה".

מה את מחזיקה במקרר?

"אני גרה עם שותף שגם אוכל כמוני תזונה סינית אבל אנחנו מחזיקים בבית אוכל 'רגיל' לאורחים. אם מצבי הנפשי תקין זה לא יפריע לי ואני לא אשים לב לזה. אם מצבי הנפשי מעורער ואני עלולה ליפול לבולמוס, לפעמים אין מנוס מלזרוק את האוכל של האורחים לפח ולשפוך עליו אקונומיקה או חומר ניקוי ,שלא אוציא אותו.

בתקופה פחות יציבה אני מביטה בתמונות ומזכירה לעצמי מאיפה באתי, כדי שלא אשכח ואפול לשאננות. אני חוויתי את הסביבה כאילו היא משדרת לי שאני הפרעה אסתטית בעיניים, שלא נעים להסתכל עליי, שאני גדולה ומגושמת".

את בחורה מאוד נאה.

"עדיין נורא לא נוח לי עם הטייטל הזה. לפעמים, גם כשאתה מרזה הראש נשאר שמן. כיום, אני יכולה לקנות בגדים בחנויות של רגילים, מה שאף פעם לא היה לי. תמיד הייתי צריכה ללכת לחנויות של מידות גדולות".

כבר לא נשואה לאוכל

איך היית מתנהגת אילו היינו בדייט ראשון?

"הייתי מספרת לך שאני מחלימה מהפרעת אכילה, שיש לי התמכרות לאוכל, שאוכל הוא האלכוהול שלי. הייתי מבקשת ממך לכבד את הגבולות שהצבתי לעצמי ולא להפציר בי לאכול עוד משהו".

היה לך חבר?

"במשך עשרים ומשהו שנה הייתי נשואה לאוכל ולהיטהרות ממנו. זאת מערכת היחסים המרכזית שהיתה לי בחיים. להיות כיום בגוף שהוא יותר נשי מזה של לווייתן בחוף שרתון זה להיות במקום פחות מוגן, יותר חשוף. אם אני יוצאת ליום הולדת של חברה וזה לא מסתדר לי עם השעות הקבועות של הארוחות שלי – לא אוכל שם. אילו קבענו להיפגש בשעה שנופלת על שעות האכילה שלי, הייתי שואלת אותך מראש איפה נשב, נכנסת לאינטרנט, קוראת את התפריט ובודקת מה המנה שהכי רלוונטית אליי, מתקשרת למישהי מהקבוצה ומתחייבת בפניה שזה מה שאני אוכל. אני חושבת שרק מכור יכול להבין מכור לעומק".

אז יהיה לך עדיף לצאת עם מכור לשעבר?

"אני לא יודעת אם יהיה לי יותר נוח בחברת מכור בהחלמה או בחברת אדם שמעולם לא היה מכור. אני מנסה להקיף את עצמי בסביבה מאוד יציבה כדי שתחזק בי את המקומות היציבים ולא את המקומות המעורערים יותר. אני חושבת שמה שהאמנות עשתה לי זה שהיא עזרה לי להוציא את כל הכאב שהתמודדתי איתו בעזרת הציורים ועבודות הווידאו. ומה שהמדרשה עשתה לי - זה שהיא עזרה לי לקבל את עצמי כפי שאני. בתנועה, בקומונה, החברה היא מאוד הומוגנית. לרוב כולם מאותו מצב סוציו-אקונומי ומאותו רקע תרבותי. כשאתה מרגיש 'אחר' אתה עד הסוף בבדידות שלך ובאחרות שלך.

במדרשה כולם היו אחרים. כולם היו קצת מקולקלים, קצת פגומים. ויש שם המון קבלה שלך כפי שאתה ואהבה ועזרה הדדית. המוסד עצמו מאוד עזר לי עם האוכל. מקרר לשים בו את הארוחות שלי. עזרה מצד המורים וההנהלה בתקופת החרדות והאינסומניה. לא הייתי מתפנה לאמנות ומצליחה כל כך בתערוכת הסיום לולא שנה קודם לכן בשיא החרדות הם לא היו נותנים מרחב סבלני כזה להחלמה ולצמיחה. אני חייבת המון לחברים ולמורים שלי במדרשה- שאהבו אותי עד שהייתי מסוגלת לאהוב את עצמי".  

בנרף הולכת באדיקות למפגשי הקבוצה ומקפידה על שיחת טלפון שבועית עם המאמנת שלה, שבאוזניה היא חושפת את החרדות: "אני יודעת שיש לי כתובת שאליה אני יכולה לפנות בכל שעה. אם ארגיש שזה עניין של איבוד שפיות, אתקשר אליה באמצע הלילה – וזה יהיה בסדר מבחינתה".

פה ביניקה מתמדת. עבודה של בנרף

"לא מחלה שמחלימים ממנה"

כיום מתפרנסת בנרף מעבודה כמזכירה רפואית בבית חולים וטרינרי , לומדת רפואה סינית עתיקה בפקולטה לחקלאות ברחובות, וחולקת דירה עם שותף. לאחרונה סיימה את לימודי התואר הראשון במדרשה לאמנויות בבית ברל במסלול וידאו בהצטיינות וקיבלה שתי מלגות. הטריגר לעבודה שבנרף הציגה בתערוכת הסיום נולד מתרגיל דיוקן עצמי, שם הפה כאיבר

 יונק היה המרכיב שייצג אותה בדיוקן.

"התבקשנו לצלם את עצמנו, את כל גופנו או איבר אחד ממנו, ולהתאים לעבודה פסקול מתאים. באותה תקופה התחלתי להתמודד עם ההתמכרות לאוכל ובחרתי לצלם את הפה, שנמצא ביניקה מתמדת. התמכרות זאת לא מחלה שמחלימים ממנה, אבל זו מחלה שאפשר לבלום אותה ליום אחד בכל יום". 

את אופטימית?

"אני כמעט בת 30, אבל מרגישה כאילו שנולדתי רק עכשיו. בהרבה מובנים, המון שנים מהחיים שלי נשרפו. לא חייתי אותן מפני שהייתי מסוממת מאוכל. כל התוכן של אותם חיים היה מורכב מאכילה, הרעבה וחרדות. חצי הכוס המלאה היא שאני בת מזל. הגעתי לתוכנית הגמילה בגיל צעיר. עוד לא מאוחר. היום אני סוחבת על עצמי המון ציוד צילום, ולא מתלוננת. אנשים שרואים אותי עם המשא שואלים אותי איך אני סוחבת על עצמי כל כך הרבה ציוד מבלי שזה יכביד עליי. הם לא מבינים שאני אסירת תודה על כך שה-30 קילו האלה הם חיצוניים אליי ולא בתוכי".