יום מכריע לאיכות הטלוויזיה שלכם

פגישה גורלית מתקיימת היום בין נציגי האוצר, מזכ"ל ההסתדרות ונציגי ועד עובדי רשות השידור על הרפורמה בשירות השידור. למתבונן מהצד נדמה כי עניינה של הרפורמה מסתכם בסכסוך רגיל על תנאי עבודה, על כסף. ואיך לא? נציגי האוצר רואים ברפורמה כלי שבאמצעותו ניתן להבטיח התייעלות של רשות השידור וחיסכון בכספי הציבור, בעיקר חיסכון. וחיסכון כמו תמיד, משמעו גם פיטורים המוניים של עובדים מבוגרים שחלקם ייפלטו כליל משוק העבודה. אם לא יעלה בידם של פקידי האוצר המסורים להפריט את הגופים הציבוריים עד תום, הם לפחות ישתדלו, בבחינת רפלקס מותנה, לקצץ את תקציביהם עד כמה שניתן. מבחינתם זה הרע במיעוטו.

אבל על הציבור לדעת שבמקרה הנוכחי מדובר בנושאים חשובים לאין ערוך מאשר החור שבגרוש. אין כמו עתידה של רשות השידור כדי לאשר מחדש את תוקפה של האמרה שכסף זה לא הכל. המשך תפקודם של גופים ציבוריים נמדד גם ביכולתם לקיים ולקדם ערכים שהם מנשמת אפה של חברה נאורה, תרבותית ודמוקרטית. היֹה היו ימי תום בהם חשבנו שהדרך לשקיפות ציבורית, תחקירים נשכניים וחופש מידע יתאפשרו רק כאשר אמצעי התקשורת ינותקו כליל מהשלטון. ההפרטה נתפסה כערובה לדמוקרטיה תוססת ואפקטיבית.

יש להודות שלחשיבה זו סיבות טובות במקרה הנוכחי. מאז ומתמיד ביקשו פוליטיקאים לגייס את אמצעי התקשורת הממלכתיים כדי לקדם אינטרסים אישיים ומפלגתיים. חשבנו שהפיתרון לחולי הזה, לתרבות הפוליטית הפסולה הזאת, טמון בפתיחת השמיים לאמצעי תקשורת מסחריים. והנה הם באו לעולם, בקול תרועה, נושאים באמתחתם תקווה גדולה. הם היו אמורים להציע מבט רענן וביקורתי על השלטון ועל החברה, וגם לפתח תוכניות איכותיות שאותן ניתן לממן באמצעות רווחי הפרסומות. איך אמרו לנו הזכיינים? בכסף שתשלמו לנו נעשה לכם תוכניות איכותיות. האמנו.

אך האכזבה לא איחרה לבוא. הערוצים המסחריים הפכו להיות שופרו של השלטון ולעיתים רבות גם שופרו של ההון. ובמקום תוכניות איכותיות קיבלנו תוכניות ירודות ואינפנטיליות להחריד כגון הישרדות, רוקדים עם כוכבים, האח הגדול ועוד שטויות שלוקטו בקפידה רבה מהמדמנה הטלוויזיונית מעבר לים. העיקרון שמנחה את בחירת התוכניות פשוט: ככל שיותר מצחין יותר טוב.

הישרדות - אופיום להמונים

לא ניתן גם שלא להתפעל מהאירוניה הכרוכה בהתנהלות זו, ואולי מהבדיחה של הזכיינים על חשבוננו. כדי לספק את דרישות הרגולטור, הם קראו לזבל הזה בשם תוכניות מקור, פאר היצירה של התרבות הישראלית. לא חלף זמן רב עד שהבנו שאין כמו הטלוויזיה והרדיו המסחריים כדי להסיח את דעתם של הצופים ממגמות חברתיות וכלכליות נפסדות שקנו אחיזה בחברה הישראלית ושקובעות את עתידם ורווחתם. הצפייה בהישרדות, לדוגמא, אמורה להשכיח מלבם של הצופים שהם עצמם נלחמים את מלחמת ההישרדות היומיומית שלהם בחברה שממנה הולכת ונעלמת החמלה, הולכת ומתפוגגת הסולידריות החברתית.

והנה דווקא רשות השידור הממלכתית מקדישה יותר זמן מסך לסיקור תחלואי החברה הישראלית. והיא זו שגם מספקת לנו תוכניות איכותיות כגון מבט שני, שווה מחשבה, רואים עולם, מהיום למחר ועוד. היא ממשיכה לקיים ערוצי רדיו חשובים שעומדים חסרי כל סיכויי במלחמת ההישרדות – הרייטינג.

המרקע הממלכתי משמש אכסניה לתחקירים נשכניים במיוחד כגון שיטת השקשוקה של רוזנטל, שהערוצים המסחריים סרבו לשדרה פן יבולע להם. הרי מלמעלה משקיף האח הגדול, האח הגדול האמיתי! אילו הרייטינג היה אמת המידה שעל פיה עולות תוכניות רבות לאוויר, הרי שערוצים כגון קול המוסיקה, שידורי הרדיו לעולים ועוד תוכניות המשרתות פלחי אוכלוסייה נעדרי כוח קנייה היו נזרקות בבוז לכל הרוחות. אין לתוכניות אלה כל סיכויי בתחרות הפרועה הניטשת בין הערוצים על כיסו של המפרסם.

אמנם לא הכל דבש ברשות השידור. כן, יש צורך ברפורמה. אך בראש ובראשונה יש צורך בהגדלת עצמאותה מול השלטון. ויש גם צורך ברפורמה שתחזק אותה מבחינה כלכלית – ולא תחליש אותה. יש להתייחס לרשות השידור כאחד מנכסי הציבור התרבותיים כמו תיאטרון, מוזיאון, התזמורת הפילהרמונית, ספרייה ציבורית, שחשיבותם לחברה לא יסולאו בפז.

אמנם גופים אלה צריכים להתנהל ביעילות אך לא מתוך כוונה להופכם לגופים המניבים רווח כספי למפעיליהם. אפשר שדווקא תועלתם טמונה בהפסדם בשורת הרווח הכספי. התועלת שהם מניבים צריכה לבוא לביטוי בהפיכתה של החברה בה אנו חיים ליותר איכותית, יותר דמוקרטית, יותר ביקורתית ויותר אנינת טעם בהעדפותיה התרבותיות והאסתטיות. אפשר שגוף ציבורי המחויב לערכים אלה הוא עסק מפסיד. נו אז מה?!

לדאבוננו, מחשבות מסוג זה זרות לפקידי האוצר בבואם להניף את גרזן הקיצוצים על רשות השידור. יש לקוות שמולם תעמוד קואליציה של שוחרי דמוקרטיה ותרבות שלא תאפשר להם לקדם את השקפת עולמם הצרה והקלוקלת.

פרופ' יוסי יונה, אוניברסיטת בן גוריון / מכון ון ליר בירושלים