לא רק סיפור אהבה

רגולציה מוזיקלית

שני ימי חג היו השבוע למוזיקה הישראלית האיכותית: אלבום חדש לנורית גלרון, ובו ביצועים למבחר שירים של נתן זך, והמיטב של שלמה גרוניך - אלבום משולש שמקיף כמעט 40 שנות יצירה של האיש המוכשר והמגוון הזה. אם תרצו לצפות בשיר מתוך אחד מהם על מסך הטלוויזיה שלכם, לא תוכלו. אמנם, לגרוניך ניתנו כמה דקות מגומגמות ודחקאיות לסכם את פעילותו עד כה בכתבה בחדשות ערוץ 2, אבל ודאי שלא נתנו לו סתם לשיר לתועלת הציבור.

אם הוא וגלרון יחפשו במה טלוויזיונית ליצירה החדשה שלהם, הם יגלו כי בערוץ 24 אין לה מקום כלל והיא פשוט לא משתבצת יפה בין שלל משדרי החפלה למיניהם. גם בערוצים המסחריים האחרים פשוט אי אפשר לשמוע שיר עברי. האפשרות הסבירה היחידה היא להקשיב לו בעודנו מתענגים על מנעמי המטבח של חיים כהן, ואני מאמינה שיש עדיין חובבי מוזיקה שמתייחסים בשאט נפש לחיבור המוזר הזה, בו המוזיקה מתפקדת כתפאורה ואביזר לצד המנה העיקרית.

גלרון. לא תמצאו אותה בטלוויזיה (צילום: אילן בשור)

פעם, לא מזמן, אפשר היה להתענג על קליפים ישראליים גם בערוצים המסחריים. הם היו נדבך הכרחי בכל תוכנית אירוח, מילאו חללים של זמן בין תוכניות ונוכחותם היתה טבעית, רצופה ומובנת מאליה עוד לפני שערוץ המוזיקה עלה לאוויר. ועכשיו? כלום. והכלום הזה צורב ומהדהד בעלבון הגדול ובעוול שהוא גורם ליוצרים חשובים ביצירה שעדיין יכולה להיות הדבק התרבותי המשמעותי ביותר של דוברי העברית.

איני יודעת כיצד מחזירים את המוזיקה הישראלית לטלוויזיה, אבל אולי כדאי לקדם את הגדרתה כ"סוגה עילית", כזו שהערוצים המסחריים מחויבים לשדר במסגרת הזיכיון. כי בהעדר רצון טוב, רק רגולציה חכמה תשאיר בטלוויזיה המסחרית איים קטנים של תרבות.

כחולים ולא בכדי

למה בני הנא'בי ב"אווטאר" כחולים? תודו שלא חשבתם על זה כשהייתם שבויים בקסמי העולם של פנדורה. ג'יימס קמרון עצמו נדרש לסוגיה הזאת והסביר שחלק מתפיסת העולם של הנא'בי מבוססת על רעיונות הינדואיסטים, ובהינדואיזם לכחול יש משמעות מיוחדת - האל וישנו והאווטארים שלו מתוארים כבעלי עור כחול, תכונה המאפשרת להם להבחין בין טוב לרע וגם להילחם ברע.

אבל יש עוד סיבות, והן נעוצות לאו דווקא ברעיונות דתיים נשגבים אלא בטריקים מצוינים של שיווק. כדי ליצור חייזרים מתקבלים על הדעת, קמרון ברא את בני הנא'בי כאוסף אטריבוטים של חייזרים בתרבות הפופולרית: עיניים גדולות, אזניים מחודדות כשל ספוק, פרופורציות בלתי אנושיות בעליל בין הראש לגו. כדי לבדל אותם מהחייזר ה"קלאסי", אני משערת שנמנעו במתכוון מהצבע הירוק ליצירת עורם הייחודי. כולם הרי יודעים שכל החייזרים ירוקים, וצביעתם ככאלה היתה שוללת מהנא'בי את ייחודם.

"אווטאר". קמרון למד מהגדולים ביותר - ראשי הכנסיה

אבל הנא'בי אינם יצורי הדמיון הכחולים הראשונים בתרבות הפופולרית. קדם להם טריק שיווקי מבית היוצר של להטוטני-רעיונות גדולים מקמרון, הלא הם אבות הכנסיה הקתולית ששלחו את המיסיונרים הראשונים להודו. הללו נתקלו באוכלוסיה רב-גונית בצבעי עורה, וכמעט כל המתנצרים החדשים התעניינו לדעת מה היה צבע עורו של ישו. אבות הכנסיה הורו למיסיונרים לענות שישו היה כחול, וכך לעשותו נגיש לכל גוני האוכלוסיה באשר הם.

כמה מאות שנים מאוחר יותר, מתברר שהטריק עובד היטב גם על צופי קולנוע בעולם כולו: הנא'בי לא ירוקים ולכן אינם קלישאה חייזרית, והם גם לא צבועים בקשת האנושית ולפיכך אי אפשר לפתח כלפיהם איבה בין-גזעית כלשהי.

סיפור פרידה

הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם על אריך סגל, מחבר "סיפור אהבה" שהלך לעולמו השבוע אחרי 25 שנות מאבק במחלת הפרקינסון: הוא היה בנו של רב ואביו דאג לכך שיידע עברית על בוריה. הוא הצטיין בשפות קלאסיות ושימש כפרופסור לתרבות יוונית ורומית עד שאוניברסיטת ייל החליטה כי חייו כמצליחן פוגמים ביכולתו האקדמית ולא העניקה לו קביעות. הוא כתב את התסריט ל"צוללת צהובה" וגם ספר חשוב על תולדות הקומדיה, מיוון העתיקה ועד ימינו. הוא היה רץ מרתון מכור, פסנתרן מחונן ומחברם של כמה רומנים מצליחים כמו "רופאים", ו"הכיתה": את כל אלה לא יזכרו לו. "סיפור אהבה" והשורה בת האלמוות "Love means never having to say you're sorry", הם שיעשו לעשרות מיליונים שקראו את הספר וראו את הסרט צביטה קטנה בלב.

"סיפור אהבה" נולד כתסריט לפני שסגל הבין כי המעשיה הסנטימנטלית שיצר ראויה גם להיות ספר, אבל הוא ודאי לא היה יכול לחזות את ממדי ההצלחה: כשראה אור בכריכה רכה, המהדורה הראשונה מנתה יותר מארבעה מליון עותקים, שיא של כל הזמנים עד 1970.

סגל. עוול ספרותי מרגש (צילום: AFP)

למה אהבו אותו כל כך? סגל הצליח לפרוט בספר על מיתר מוכחש בלבותיהם של ילדי דור הפרחים. הדימוי הפופולרי של אהבת הנעורים ב-1970 כלל בעיקר כיף אינסופי ומעט מאוד עומק, כאילו לא ידעו בני הדור שאהבה זה כואב. סגל עימת יורש עשיר ובת לאופה עני, wasp כל-אמריקני ובת למהגרים איטלקים בדמויותיהם של אוליבר וג'ני שלו, ואהבתם עזה עד כדי התגברות על כל המכשולים הניצבים בפניהם. הוא יכול היה לסכם את העניין כמו באגדות של פעם, בניצחון האהבה המתגלם בחתונת הגיבורים. דווקא הבחירה להרוג את הגיבורה, ועוד בדרך שהשאירה מיליוני טישואים רטובים על כסאות בקולנוע, היתה הפתעה עצומה לצופים של הדור.

אבירי הספרות לא אהבו את זה. כש"סיפור אהבה" היה מועמד ל-National Book Award האמריקני, יצא אחד השופטים - וויליאם סטיירון, מחבר "בחירתה של סופי" - נגד המועמדות בטענה ש"זה עוול לכל יצירה ספרותית באשר היא". אבל איזה עוול מרגש.

מחיר הגיוון

לבראנז'ה יש שק חבטות חדש וקוראים לו אברי גלעד, ורק משום שכיוון אגרופים מרופדים אל דמותו הפך לספורט אופנתי, אני מבקשת שלא להשתתף במשחק אלא לחשוף את חוקיו.

ההסדר השטני המתבקש מאנשים שמופיעים על המסך בפריים טיים הוא כזה: בתמורה ליחס חיובי וחיבה, עליהם לוותר על כל מרכיבי האישיות שלהם ולהפוך לאייקונים חסרי תוכן, או בעלי תכונה מינימלית מובילה אחת. יאיר לפיד? נחמד. יונית לוי? נסיכת קרח. מיקי חיימוביץ'? אמפתית. יעקב אילון? ממלכתי.

גלעד. לא אמרו לו שאסור להיות מורכב? (צילום: רמי זרנגר)

לאלה ולאחרים אסור להביע דעות הנתפסות כחורגות ולו במילימטר מהקונצנזוס או להפגין, חלילה, את העובדה שאישיותו של אדם כוללת מעט יותר מזה, ולפעמים מותר לה להיות מעט מסוכסכת עם עצמה. מה פתאום מותר, אסור בתכלית האיסור, כפי שמוכיח ההד העצום של "מעולה ומגעיל" בארץ נהדרת.

והנה, אברי גלעד לא ויתר: לא על תחושת המאוס העצמי שעולה בו לפעמים כשהוא צופה בטלוויזיה ולא על ההופעה בטלוויזיה. לא על משנתו הרוחנית, תהיה אשר תהיה, ולא על תפקיד הפרזנטור של רשת מרכולים, ובכך הפך לחשוד החם של משטרת המוסר הטלוויזיוני. אם אתה נזיר, אומרת המשטרה במובלע, אתה מוכרח למכור את הפרארי שלך. אם אתה בטלוויזיה, אתה מוכרח להגיד שאתה נהנה מכל רגע ולחילופין, אסור לך לשתף פעולה עם שום שטיק טלוויזיוני כמו ראיון עם דוגמנית.

הצרה הגדולה של אברי גלעד היא שבמשך שנים בחר לא לשווק את עצמו כדמות אייקונית אלא להצטייר כמי שאכן יש באישיותו כמה וכמה פנים, ולא כולם מסתדרים זה עם זה בחן ובחסד וברחמים. הוא בחר להיות בן אדם ולא צלמית חד ממדית. עכשיו הוא פשוט משלם את המחיר.

עושים שוק

צלמו תמונה שלכם עם הספר שאתם הכי אוהבים, מבקשים ב"סטימצקי" במסגרת קמפיין חדש. במלחמת העולם השלישית בין "צומת ספרים" ל"סטימצקי" הכל כשר - כולל פניה לאוהבי-ספר שיש בה משום חוסר הבנה מוחלט של אוהבי הספר. מה זאת אומרת, "ספר שאתם הכי אוהבים"? האם חדוות הקריאה יכולה

בכלל להיות מונוגמיה? איך תבחרו בין אהבתכם לתנ"ך לחיבתכם למוצר החדש של יוכי ברנדס? איך מודדים נאמנות נושנה לספר ילדים לעומת הידלקות פתאומית על יצירה בתחום העיון?

יותר מכל מעיד המיזם הזה על יוצריו, אנשי פרסום שלדידם טיב המוצר הנמכר אינו שיקול משמעותי בבחירת אופי המסר. מתוך אהבה רבת שנים למאות ספרים ומתוך קריאה של אלפים, פשוט מעליב לראות כיצד מנסים למכור ספרים כאילו היו יוגורטים או בייגלה.