זיהו את עצמם בתמונות: "שם חזרנו להיות ילדים"

"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את התמונה הזו, ומאוד התרגשתי. זה פשוט החזיר אותי בבת אחת 65 שנים אחורה, אל המקום שבו חזרנו - אחרי המלחמה - סוף סוף להיות שוב ילדים. כל התקופה הזו עלתה לי פתאום. כל מה שעברתי במלחמה, כל מה שהשגתי מאז ועד היום. זה מחזיר אותך לשם בבת אחת".

כך, באחת, חזר שמואל ריינשטיין אל הימים שאחרי צעדת המוות, לאחר השחרור מהמחנה על ידי האמריקנים בתום מלחמת העולם השנייה, אל החודשים בהם שהה עם אחיו מאיר בבית היתומים בקלוסטר (מנזר) אינדסדורף, הנמצא בעיירה דכאו בדרום גרמניה, שם פעל בשנות המלחמה מחנה הריכוז ששמו כשם העיירה.

בשבוע שעבר פירסמנו כאן ב-ynet את תמונות היתומים מדכאו, שהתגלו על ידי מנהלי בית הספר הפועל במקום כיום, ונמסרו למוזיאון הנמצא כיום במחנה. מאז התקבלו במערכת פניות רבות, ובסופו של דבר זוהו באמצעות התמונות חמישה מיתומי קלוסטר אינדסדורף. לצד האחים ריינשטיין, העלו התמונות את זכרון בית היתומים גם אצל האחים חיים ואהרון רכטר (סויניק), ואצל החברים אימרה היטר ודב נאש, המתגוררים כיום בבלגיה. לבסוף, גם בני משפחת כרמי זיהו באחת התמונות את אביהם, צבי כרמי (היינריק ויינברג), שנפטר לפני כמה שנים.

עם כל אלה שוחחנו השבוע. לצד ההתרגשות הגדולה והכרת התודה על שביב הזיכרון החדש מאותה נקודת ציון כה משמעותית בחייהם, הם שמחו גם לספר על תחנות נוספות בדרך הארוכה שהביאה אותם אל אותו מקום - ומשם ועד היום. אלו הם סיפוריהם.

"בית היתומים היה כמו ארמון"

האחים ריינשטיין, ילידי פולין, שהו לקראת סוף המלחמה במחנה הריכוז בלכהאמר, חלק מקומפלקס המחנות באושוויץ שבפולין. עם התקרבות הצבא האדום בשלהי המלחמה, החלו הגרמנים להצעיד את האסירים במחנות לכיוון גרמניה - אותו מבצע שזכה לכינוי "צעדת המוות". כך עברו האחים ממחנה למחנה, עד ששוחררו על ידי האמריקנים סמוך לעיר ריגנסבורג שבגרמניה. שמואל היה אז כבן 15.

"אחי מאיר חלה מיד לאחר מכן בטיפוס", הוא מספר. "הבאתי אותו לאמריקנים, והם העבירו אותו לבית חולים מאולתר שהקימו בבית ספר בנויברג הסמוכה. כשהייתי איתו בבית החולים, הצלחתי לזהות בין החולים את אחד מאנשי האס-אס שהתחזה, והסגרתי אותו לידי האמריקנים".

"הפכתי להיות אחד מהם", הוא אומר על החיילים האמריקנים. "הם נתנו לי מקום להתגורר בבית החולים, כדי שלא אהיה עם אחי באותו חדר, כי הוא היה חולה מאוד, וסיפקו גם מזון ובגדים. אני זוכר שבהתחלה הם נתנו לנו רק חצי כוס דייסה כל שעתיים, כי אסור היה לנו לאכול בבת אחת הרבה אוכל, אחרי ימי הרעב. רציתי להמשיך ולשהות איתם, אבל היחידה הזו המשיכה משם ליפן, ולא יכולתי לנסוע איתם".

האמריקנים היו אלה שהעבירו את האחים שמואל ומאיר לידי גרטה פישר, עובדת סוכנות הפליטים של האו"ם שאספה יתומים יהודים מכל קצווי גרמניה והביאה אותם אל בית היתומים במנזר. "אני זוכר את גרטה במדים של הצבא הבריטי ועם סמל של סוכנות הפליטים", הוא ממשיך בסיפור. "טיפלו בנו שם יוצא מן הכלל. לכל אחד הייתה מיטה, זה הרי היה כמו ארמון, המקום הזה. סוף סוף הייתה מברשת שיניים ומשחה לכל אחד, ומזון בכמויות שלא היינו רגילים אליהן. היו שם אפילו אמבטיות, ונזירות שדאגו שנשתמש בהן".

ייחודו של המקום, לדבריו, היה הביטחון שהעניק ליתומי המלחמה שהתגוררו בו: "זו הייתה תחושה שונה, שגם מחר בבוקר כשנקום, עוד יהיה לנו אוכל, ומי שיטפל בנו. זה היה המקום שבו חזרנו להיות ילדים. היה לנו כדורגל, מגרש עם שער, וממש יכולנו לשחק כמו ילדים רגילים".

כמו ילדים אחרים מבית היתומים במנזר, גם שמואל ומאיר היו אמורים להמשיך בדרכם אחרי כמה חודשים, למשפחה אומנת באחת מארצות המערב. הילדים נשלחו לאנגליה, לשווייץ, לצרפת או לארה"ב, שם המתינו להם משפחות אומנה. "אנחנו היינו אמורים להישלח לארה"ב", הוא נזכר. "יום לפני הנסיעה, נתנו לנו זמן לנסוע למינכן, לקנות כל מיני דברים. אחי פגש שם מישהו מהעיר שלנו בפולין. הוא סיפר לו ששתי האחיות שלנו ניצלו, והן מחפשות אחרינו".

שמואל ריינשטיין נזכר. "טיפלו בנו שם יוצא מן הכלל" (צילום: עידו ארז)

תוכנית הנסיעה לארה"ב ירדה איפוא מהפרק, ושני האחים התאחדו לאחר זמן קצר עם אחיותיהם. אחיהם הגדול, שהיה חייל בבריגדה הארץ-ישראלית בצבא הבריטי, שירת לאחר המלחמה באיטליה, ונסע לגרמניה כדי לפגוש בהם. הוא העביר את ניירותיו למאיר, שנעזר בהם כדי לעלות לארץ ב-1946. בהמשך החזירם בדואר לידי בעליהם המקוריים.

אשר לשמואל - תלאותיו עדייין לא תמו בשלב זה. "עלינו בעלייה הבלתי לגלית, בספינת המעפילים 'מולדת'", הוא ממשיך בסיפור, "אבל הבריטים תפסו אותנו והעבירו אותנו לקפריסין. אנחנו 'פתחנו' את מחנה 55 בקפריסין, לפני פסח של שנת 1946". בסופו של דבר, הגיע לישראל רק בדצמבר 1947, זמן קצר לאחר קבלת החלטת האו"ם על החלוקה. כיום הוא מתגורר בגבעתיים, נשוי, ולו שלוש בנות, שמונה נכדים ונין.

"זה היה מין קיבוץ שכזה"

חיים, כיום בן 74, היה בתום המלחמה בן שש. אחיו אהרון גדול ממנו בשלוש שנים. השניים לא זוכרים רבות מהחיים במקום, אלא בקרעי זכרונות וחוויות. "היו שם ילדים שאספו מכל מיני גטאות ומחנות", מספר אהרון. "אני זוכר שזה היה אולם גדול, כמו ארמון, ושם הייתה מתבצעת הפעילות המרכזית. היו שם מנזר וכנסייה, ובבתים לידם התגוררו המבוגרים, שהתארגנו לקראת עלייה לארץ. זה היה מין קיבוץ שכזה. למרות שלא כולם דיברו את אותה השפה, נראה לי שהילדים הסתדרו ביניהם יפה".

לאחר מספר חודשי שהות במקום, הועברו חיים ואהרון למשפחות אומנה במדינות אחרות. "שלחו אותנו בהתחלה לבית יתומים, מן הוסטל כזה, באוקספורד, אנגליה", נזכר חיים. "אפילו יש לי משם תעודת בית ספר. אחר כך הייתה לנו במשך שנתיים נוספות משפחה אומנת בלונדון". בסופו של דבר, פנתה אמם החורגת, שנישאה שוב, לעליית הנוער, וביקשה להעלותם לארץ ולהחזירם אליה. הם עלו לארץ בפברואר 1949.

חיים רכטר מול פרסום התמונות ב-ynet (צילום: עידו ארז)

בשבוע שעבר ראה חיים את תמונתו מהמחנה, שפורסמה גם ב"ידיעות אחרונות", בה הוא מופיע כשלראשו כובע חיילים, וחיוך שובב על פניו. "זה מאוד ריגש אותי", הוא אומר. "איך שראיתי את התמונה בעיתון, נתתי צעקה לאשתי, בואי תראי, אני בעיתון. אחר כך גם נכנסנו לאתר האינטרנט וראינו גם שם את התמונה". בני המשפחה לא הצליחו להבין מדוע תמונתו של האח, אהרון, לא נמצאה אף היא. הם לא ידעו להגיד אם לא צולם, או שמא אבדה תמונתו.

"נותרתי בלי כלום חוץ משמי"

היטר, יליד הונגריה, הצליח לשרוד את תלאות השואה לאחר שהוא ומשפחתו נשלחו לאושוויץ. במחנה ההשמדה הופרדו הוא ושלושת אחיותיו מהוריהם, שנרצחו במקום. היטר נשלח למחנה הריכוז פלוסנבורג שבגרמניה, הסמוך לגבול הצ'כי. ב-1945 שוחרר המחנה על-ידי הכוחות האמריקניים.

היטר בן ה-16, שנותר לבדו, הובא אל קלוסטר אינדסדורף.

את האפשרות לחזור למולדתו הונגריה שלל היטר מהרגע הראשון. "נותרתי לבד, ללא משפחה, ולא רציתי לחזור להונגריה כי שנאתי את האנשים הללו, את העם הזה. בסיוטים הכי גדולים שלנו, לא דמיינו שדבר כזה יכול לקרות בהונגריה והיה לי כעס גדול בלב. במנזר התגבשה קבוצה של יתומים שהיו מיועדים להישלח לאנגליה, והחלטתי להצטרף ולפתוח חיים חדשים".

שנתיים לאחר מכן, פגש היטר באנגליה קרוב משפחה, שסיפר לו כי אחיותיו הצליחו לשרוד אף הן. שתיים מהאחיות התגוררו אז ברומניה הקומוניסטית, ויציאתן נאסרה על ידי השלטונות. רק בשנת 1960 פגש בהן לראשונה מאז הופרדו באושוויץ. אחות שלישית עלתה לישראל והקימה בית ומשפחה. גם בתו של היטר, אדית רוזנפלד, מתגוררת כיום בישראל.

באנגליה פגש היטר את אשתו לעתיד, ילידת בלגיה, שהציעה לו לבוא עמה למולדתה. "יש לי קרובים ששרדו את השואה, לפחות תהיה לנו שם משפחה", נימקה את הצעתה. היטר נענה להצעה והקים את ביתו בבלגיה. לפני מספר חודשים הוזמן לגרמניה, לחנוכת המוזיאון במחנה הריכוז פלוסנבורג, שם פגש ב-80 ניצולים נוספים. "הגיעו ניצולים מכל העולם וראינו שם את התמונות שלנו כיתומים, שצולמו במנזר".

חברו הטוב של אימרה, דב נאש, היה אף הוא כבן 15 כשהגיע לאינסדורף - וגם הוא מתגורר היום בבלגיה.

"בכנס שהיה שם בשנה שעברה, לקראת מלאות 100 שנה לגרטה פישר, הוא היה בין היחידים שזכרו את המקום", מספר בנו, רוני, המתגורר בישראל. "למרות שמדובר היה למעשה במקום מעבר".

הבן מסביר שהחיילים האמריקנים ששחררו את מחנות ההשמדה הביאו לשם את היתומים שמצאו, ומשם הם הועברו למשפחות האומנה באנגליה. "לנו הוא לא סיפר הרבה על התקופה הזו, אבל לאחרונה הוא כתב ספר על קורותיו בתקופת המלחמה. הוא גם מרצה על הנושא בפני תלמידי בית ספר לא יהודיים בבלגיה".

"הבנו כמה אבא היה גיבור"

בנם, זאב, סיפר השבוע על התגלית: "אמא שלי זיהתה אותו לפי המראה, ואחר כך ראתה גם את שמו מופיע על השלט. לא ידענו על החלק הזה בחיים שלו. גם אמא שלי לא ידעה. היינו נרגשים מאוד. שמענו ממנו חלק מהסיפורים, אבל לא ידענו את כל הפרטים. זו הייתה התרגשות רבה. גם תחושה של כבוד, שגרמה לנו להזיל דמעה. זו פשוט חתיכת היסטוריה, בעיקר לנוכח העובדה שאבי עצמו כבר לא בין החיים. אני בטוח שאם היה חי ורואה את זה בעצמו, גם הוא היה מתרגש".

ברטה כרמי עם תמונת בעלה המנוח. זיהתה אותו בתמונה (צילום: עידו ארז)

לדבריו, התמונות וסיפורן שפכו אור על פרק עלום, מבחינתם, בחיי האב. "זה גרם לנו להבין - ממקור זר ולא ממקור ראשון - עד כמה אבא שלנו היה גיבור, וכמה סבל הוא עבר.

ההתמודדות עם כל הקשיים של המלחמה והשיקום, וזאת בלי הורים, כי אבי התייתם במהלך המלחמה. מתוך כל אלה הוא קם, השתקם, והקים בית בישראל. זה פשוט גורם לנו לצביטה חזקה בלב".

מלבד תמונתו של כרמי עם השלט הנושא את שמו, הוא מופיע בתמונה נוספת, עם שאר החברים מבית היתומים. בני משפחתו היו השבוע בתערוכה שבה מוצגות התמונות בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, אבל לא מצאו תמונות נוספות שבהן מופיע האב. ויינברג, שעִברת את שמו לצבי כרמי לאחר עלייתו ארצה ב-1947, שירת עשרות שנים בצה"ל כאיש קבע, והתגורר ברמת השרון. הוא נפטר בשנת 2006 - ולא זכה לראות את פניו הנשקפות מהצילום בזמן המלחמה.