המועמדים, פרק 3: יצחק שום, בשם הניסיון
מאמן בית"ר י-ם כבר ראה הכל. יש לו תארים מכל הסוגים, ים הישגים וכדורגל התקפי ופתוח. כשחקן הוא היה בשתי אוליפיאדות ומונדיאל, אבל האם זה מספיק עבור לוזון?
ביום חמישי, בישיבה חגיגית של המזכירות, נבחר אבי לוזון לקדנציה נוספת כיו"ר ההתאחדות לכדורגל. עם כל הכבוד לאירוע עצמו, בחירת היו"ר המאושר מסמלת בעיקר את תחילת היישורת האחרונה לקראת הדבר האמיתי והחשוב באמת - בחירת המאמן הלאומי הבא.
בסמוך מאוד לבחירתו, יביא לוזון לאישור המזכירות החדשה את שם המחליף של דרור קשטן. רגע לפני קבלת ההחלטה הגורלית, ynet מגיש לכם פרויקט המציג לכם את המועמדים המובילים לתפקיד. חלקם הסכימו להתראיין, חלקם לא, אבל כולם מכובדים וראויים. לוזון, הנה הם לפניך. אתם הגולשים, במקביל, מוזמנים להביע דעתכם בטוקבקים ולהצביע בסקר שמימין.
מועמד מספר 3: יצחק שום
ונתחיל בגילוי נאות. כאחד שמסקר את בית"ר ירושלים, קצת קשה לי להביע דיעה אובייקטיבית לגבי מועמדותו של יצחק שום לאימון נבחרת ישראל. שום אינו רואה עצמו כמועמד, בעיקר משום שהוא יודע כיצד פועלת הפוליטיקה שמאחורי הקלעים. האמת, למרות שהוא לא היה מתנגד לכך, סביר להניח שהנבחרת לא כל כך מעניינת אותו כרגע.
אז אם בכל זאת ננסה להיות אובייקטיביים ולא לתפוס צד כזה או אחר, כדאי יהיה להתייחס לעובדות היבשות. שום עבר כבר הכל בכדורגל הישראלי, אבל באמת הכל. הוא לא דופק חשבון לאיש או אשת תקשורת כזה או אחר, למרות שהוא מתעדכן בכל מה שכתוב בעיתונים (וגם ברוב הדברים שכתובים באינטרנט).
מבחינה עובדתית, שום הוכיח את עצמו כמאמן בארץ וגם בחו"ל. הוא גם היה שם ברמת הנבחרות השונות ויודע כיצד פועלת ההתאחדות לכדורגל מבפנים. בארץ הוא אימן בבית"ר ת"א, הפועל כפ"ס, מכבי חיפה, הפועל ת"א ובית"ר ירושלים ובכל מועדון רשם הישג כלשהו, אך את האליפות הראשונה שלו לקח רק לפני שנתיים בעידן ארקדי גאידמק.
כשחקן הוא רשם לא פחות מ-273 הופעות במדי הפועל כפ"ס, עימה גם זכה באליפות. יש לו גם 78 הופעות במדי הנבחרת, בה שימש כקפטן ואף עלה לשתי אולימפיאדות והגיע עד למונדיאל במקסיקו 1970, כן, המונדיאל ההוא שכבר נמאס לנו לשמוע עליו.
הקבוצות שלו, בדר"כ, נוטות לשחק כדורגל התקפי כמו שהציבור בישראל אוהב. במכבי חיפה זה עלה לו באיבוד תואר האליפות על חודו של שער אחד, שספג דווקא דודו אוואט, דווקא מול בית"ר ירושלים. בהפועל ת"א זה אולי עלה לו במשרה, בעיקר משום שבמועדון התקשו להתמודד עם פתיחות התקפית בוטה מדי (שהגיעה עם הגנה פגיעה מדי), למרות הצלחות בזירה האירופית וניצחון מפורסם בפארק דה פראנס.
הוא הגיע עם בית"ר ת"א למקום השלישי בתחילת שנות ה-90, עם שלישיית הכהנים (נסים, ניסן וירון), שזה שווה ערך לאליפות, לא? אח"כ הגיעה התקופה בה שימש כעוזר המאמן של שלמה שרף (1992-1998). שום שימש גם כעוזרו של ריצ'ארד נילסן בין 1998 ל-2000, תוך שהוא מדריך גם את הנבחרת הצעירה באותן שנים.
בנבחרת הצעירה עברו אצלו אוואט, יוסי בניון, יניב קטן, שמעון גרשון, דדי בן דיין, דוד רביבו, סלים טועמה, פיני בלילי, בן לוז, תומר בן יוסף, קלמי סבן, ברוך דגו, גיא צרפתי וגם חבר'ה שהצליחו קצת פחות ככפיר פרטיאלי, אורן רותם, עידן מליחי, רג'יד בראנסי, איתי קורן ותומר שם טוב.
בסך הכל, שום עבר קריירה מאוד מוצלחת במונחים ישראליים, הן כמאמן והן כשחקן. הוא המאמן הישראלי היחיד שזכה בתואר כלשהו עם קבוצה שאינה ישראלית, כשלקח דאבל די נדיר בתקופתו עם פנאתינייקוס. הוא גם הדריך קבוצות נוספות בחו"ל (אלניה ולדיקווקאז וליטקס לובץ'), אך בהצלחה פחותה.
למרות הצלחה גדולה מבחינת המספרים, שמו של שום הוזכר במהלך הקריירה כמי שהתעמת לא פעם עם הבוסים, גם אם לא תמיד באשמתו. בעיקר זכורות תקריות מפורסמות בפנאתינייקוס והפועל ת"א, אבל עד היום לא ממש ברור מה בדיוק קרה באותן קבוצות. הוא גם היה שם בזמן פרשת נערות הליווי עם הנבחרת הבוגרת, שלא ממש תרמה לשמו.
ובכל זאת, מבחינה סטטיסטית יש לו 111 ניצחונות ליגה, 39 תוצאות תיקו ו-38 הפסדים, מאזן מצוין לכל הדיעות. אם אבי לוזון מחפש מאמן עם נסיון שכבר ראה הכל, אולי כדאי שייתן לשום צ'אנס.
מבקריו של שום טוענים: "מדובר במאמן חסר שיטת משחק ברורה שדוגמאות לכך ניתן היה למצוא כמעט בכל הקבוצות אותן אימן. בנוסף, קשה להוציא דברים חיוביים מהעונה הנוכחית עם בית"ר ירושלים כשבזיכרון הקולקטיבי נמצאת גם ההשפלה מקרקוב".
לפנייה לכתב/ת 
