ואני - מי אני, מה אני?

האם יש "אני" אובייקטיבי, או ש"אני" הוא בעצם סך הבחירות שלי, ההחלטות שלקחתי בחיים? ואם האפשרות השנייה היא היא ה"אני", אז מיהו פרעה שהקב"ה הכביד את לבו?

רוחמה וייספורסם: 22.01.10 , 09:29

אז מי אני בכלל?

השבוע היה שוב אחד מאותם שבועות שבהם אני שואלת את עצמי: מה ומי מגדירים אותי? מה ישאר ממני אם אסיר מעצמי את כל העטיפות והכיסויים של חיי, אם אקלף מהגדרת ה"אני" את המקומות שבהם אני עובדת, את הידע שצברתי, את קרובי המשפחה, את החברים, את הבית שבו אני גרה, את המינוס בחשבון הבנק, את אהבות העבר ואת אהבות ההווה? מהו אותו דק מן הדק שישאר שם אם אסלק את כל הדברים המקריים בחיי, את כל הדברים שהבחירה בהם הייתה... בחירה? מה הדבר שישאר ושעליו אוכל לומר זה לא משתנה, זו לא בחירה, זה לא מקרי - "זה אני".

הארבה מגיע למצרים

בפרשת השבוע שלנו, "בא", מכסה הצבע השחור את השמיים, החשכה גדולה, היבול מתכלה, פחד המוות מרחף מעל פרעה ומעל מצרים. משפט אחד של פרעה לוכד את תשומת הלב שלי (שמות י, טז-יז): "וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם: וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה".

ויסר מעלי רק את המוות הזה. אפילו פרעה העקשן, הרשע, המוליך את עמו ואת עמנו למוות, מצליח לרגע לגעת בלבי: "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה". צורת הביטוי המבוהלת, הילדותית, מזכירה את הפחד המשותף לכל בני האדם, הפחד מפני הבלתי ידוע והלא-מנוצח: פחד המוות. מה כבר ביקשנו? "יסר מעלי רק את המוות הזה".

בבקשה מכם הוציאוני מדין המוות הרע

הרף התמימות שעובר על פרעה מזכיר את המדרש היפה הבא העוסק בחרדת המוות (פרקי דרבי אליעזר, לג): "שלושה אהובים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן, בניו ובני ביתו, וממונו ומעשים טובים. ובשעת פטירתו מן העולם קורא לבניו ובני ביתו ואומר להם: בבקשה מכם הוציאוני מדין המוות הרע הזה. והם אומרים לו: והלא שמעת ואין שלטון ביום המוות... אלא לך לשלום תנוח על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין ויהא חלקך עם חסידי עולם.

"וכשהוא רואה כן מכניס את ממונו ואומר לו: הרבה טרחתי עליך לילה ויום במישור ובהרים בבקשה ממך פדני מן המוות הזה והצילני מן המיתה, והוא משיבו והלא שמעת לא יועיל הון ביום עברה.

"אחרי כן הוא מכניס מעשיו הטובים ואומר להם: בואו והצילוני מן המוות הזה ותחזקו עמי ואל תניחוני לצאת מן העולם, שעדיין יש לכם תוחלת עליי אם אנצל, וכן משיבים לו מעשיו הטובים: לך לשלום עד שלא תלך לשם אנו מקדימין אותך, שנאמר והלך לפניך צדקך".

המוות הוא הרגע הבודד ביותר בעולם. אנחנו נולדים לתוך מציאות משפחתית וחברתית וחיים בתוכה. לעתים אנחנו נישאים, לעתים מביאים לעולם ילדים. אנחנו חיות חברתיות, והמוות מציע בדידות שאנו לא מורגלים בה ושאין למעלה ממנה. הנוטה למות, במדרש שלפנינו, מנסה להיאחז בבני משפחתו החיים ולבקש מהם שיצילו אותו מאימת המוות, אך קצרה ידם מלהושיע.

תיאור שיחתו של החולה עם רכושו, מעלה חיוך על השפתיים, כל-כך הרבה זמן ומאמץ אנו מקדישים לצבירת הרכוש, והרכוש – משיב לנו כגמולנו (כלומר, לא משיב) אנחנו כל-כך דואגים לכסף, והכסף ממש לא דואג לנו. מי המציא את העסקה המטורפת הזו? האם אפשר לשנות את תנאי החוזה?

אחרונים ברשימה הם המעשים הטובים וגם הם, עם כל טובם ונחמדותם, לא יכולים להושיע מהמוות, אלא שבניגוד לקודמיהם, הם מציעים לאדם ללוות אותו ואף להראות לו את הדרך בשביל המוות.

אז מי אני בכלל?

פתאום אני חושבת שאולי הכשל של תרגיל חיפוש האני שערכתי לעצמי השבוע היה כשניסיתי למצוא את ההגדרה שלי על ידי בידוד כל האירועים הנסיבתיים בחיי, כל אותן חוויות שהיו יכולות גם שלא להיות. חיפשתי אחר אני אובייקטיבי, אחר איזושהי אמת שקטה ונקייה שאינה תלויה באף מעשה ושהיא תהיה לי "אני". נדמה לי שהמדרש מציע לבחון את האפשרות שהגדרת ה"אני" נוצרת דווקא ורק על ידי הדברים המשתנים בחיים, על-ידי ההחלטות שקבלנו, על-ידי הדברים שהיו יכולים שלא להתרחש ובכל זאת התרחשו.

כך למשל, הילדים שלי לא מגדירים אותי, אבל הבחירה שלי להביא אותם לעולם – מגדירה אותי.

האנשים שאני אוהבת לא מגדירים אותי, אבל הבחירה שלי לנהל איתם מערכת יחסים, ואופי מערכת היחסים שאני מנהלת אתם – מגדירים אותי.

המעמד הכלכלי שלי לא מגדיר אותי, אבל הפעולות שעשיתי כדי לצבור רכוש ולוותר על רכוש – מגדירות אותי.

אני מוגדרת על-ידי המקומות בהם אני בוחרת.

ומי יגדיר את פרעה

הקושי של הפרשה שלנו הוא כמובן שאלוהים מקשה את לב פרעה. מהרגע שבו אלוהים מכביד את לבו של פרעה – מעשיו כבר אינם מעשיו אלא מעשי האל, ועל כן הם לא מגדירים אותו. אז מיהו פרעה בכלל?