שבת קודש בהאיטי

ההכנות לנסיעה

יום חמישי, עשר בבוקר, שיחת טלפון מחיים וינגרטן מפקד המבצעים של זק"א: "נבחרת כחבר המשלחת לאסון רעידת האדמה בהאיטי, מדובר באירוע קשה מאד בסדר גודל של הצונאמי, צריך מתנדבים בעלי כושר גופני, נפשי ובעלי נסיון, נא אישורך ואישור האישה". כמתנדב וותיק של זק"א לא היה לי היסוס אפילו לרגע אחד, וללא חשיבה ארוכה נתתי תשובה חיובית במקום, כמובן אחרי שאקבל גם את אישור אשתי.

נסעתי הביתה, סיפרתי לאשתי על מה מדובר ובקשתי את אישורה. תשובת אשתי היתה: הרגש אמר לא, הלב אומר כן. וקבלתי את ברכת הדרך.

ביום חמישי בצהריים התרכזנו כל חברי המשלחת בבסיס פיקוד העורף, לקבלת תדרוכים, חיסונים, כדורים שונים נגד כל מיני מחלות שעלולות חס וחלילה להתפרץ במקום האסון, רק אז התחלתי להבין על מה מדובר וחשש קטן התגנב לליבי מפני הבלתי נודע, יו"ר הארגון יהודה משי עובר בין חברי המשלחת, מחזק ומעודד, היה חשוב.

הרהורים במטוס - ונחיתה

14 שעות טיסה מישראל להאיטי, היתה הזדמנות טובה להכיר חברים חדשים מתוך כלל חברי המשלחת הישראלית, אנשי פיקוד העורף, מחלצים, אנשי רפואה, אנשי מז"פ של משטרת ישראל ועוד. הרבה אנשים טובים עם רוח התנדבות כדי לעזור, לסייע ולהציל.

יום שישי לפני כניסת שבת, נוחתים בשדה התעופה ההרוס של האיטי, מיד עם הנחיתה התחלתי להבין על מה מדובר, מטוסי הסיוע מרחבי העולם שנוחתים אחד אחרי השני, מתחילים לקלוט את הבניינים ההרוסים מסביב, והריח,

הריח החריף של גופות שעמד באוויר, הריח שכל כך מוכר לנו, למתנדבי זק"א. אבל עוצמה כזו לא הכרתי.

תפילת שבת

מוצא עצמי יחד עם חברי המשלחת הישראלית במגרש כדורגל, שאולתר כבסיס של המשלחת, בתוך כל ההמולה כשמסביב יהום הסער, מתארגנת לה מניין גדול של תפילת ליל שבת, הרב הפיקודי, שאול אופן, עובר ליד התיבה, מצטרף אלינו מפקד המשלחת תא"ל שלום בן אריה. משמעות כל מילה בתפילה במקום הזה, מקבלת עוצמה מיוחדת, "מלך ממית ומחייה". אפילו לספר תורה דאג.

עדיין לא הצליחו לפרק את המכולות, כך שכל צרכי השבת עדיין ארוזים, קיבלנו הקצאה של שתי חלות למשך כל השבת, וחלומות על דגים ובשר. לפחות מצבנו טוב יותר מאשר מצבם של הצוות השני של זק"א, שהגיעו ממכסיקו, להם גם את זה אין, הם ניזונים רק על קופסאות שימורים.

כמו בסיפור על אליהו הנביא בזמירות למוצאי שבת, "רבו בני המלוכה, ותשלם כל המלאכה. כלולת מגדלים נאים, לפי עניין הבנאים". בן לילה הוקם 'בית חולים' משוכלל, בתנאים ללא תנאים. פשוט לא ייאמן.

מתחילים לעבוד

אני וחבריי מתנדבי זק"א משובצים בבית החולים, גם כחובשים וגם כאחראים על אגף החללים. עוד לא הספקנו לנשום, וכבר השמועה עשתה לה כנפיים, תור ארוך של מקומיים מתחיל להשתרך, אין מילים לתאר את גודל הצער והכאב למול מראות והמחזות הקשות מנשוא, אנשים, נשים וטף במצבי פציעה שונים, קלים כקשים, בעלי איברים קטועים, או איברים מדולדלים, עומדים בתור בשקט חרישי, שקט מצמרר, ללא בכי וצעקות, ומחכים לתורם לקבלת טיפול רפואי.

אני וחבריי צוות מתנדבי זק"א מקבלים את האיברים הקטועים, להעברתם לקבורה, ידיים רגליים ושאר איברים, בכמויות שלא ניתן לספור אותם. אני מרגיש צורך עז לנעול את רגשותיי, ולהשתדל לעבוד כרובוט, אבל זה לא עובד לאורך זמן, כשאף אחד לא שם לב מסביב, אני מתחמק לי אל מחוץ לאוהל, בוכה ומתפרק על הצער והיגון שירד על העם האיטי, לראות בני אנוש כמוני וכמו אחרים במצב של חוסר אונים משווע.

ילדים בגיל ילדיי

יום ראשון, שעת צהריים, מגיעי לטיפולי ילד מקומי נראה כבן עשר, בגיל של הבן שלי, חולץ זה עתה מבין אחד הבניינים ההרוסים, מפרפר בין חיים למוות, מלווה ע"י אימו, שממלמלת אלי מילים ומשפטים בשפה המקומית, שאיני מבין את משמעותם. אבל העיניים, עם הדמעות הזולגות מבטאות את הכל. אמא עם כל המשמעות של המלה 'אמא' הדואגת לבנה, מתחננת בדמעות שליש, שאציל את בנה בן העשר. אחרי טיפול ונסיון של כחצי שעה להציל את חייו, אני נאלץ לצערי להודיע לה שאין לאל ידי, ושבנה מת. יתדות האוהל זזו ממקומם כרעידת אדמה נוספת, מעוצמת זעקות הכאב שפילחה את האוויר. איני מסוגל להמשיך בעבודתי, חייב אני לקחת פסק זמן.

היחס והחברות עם חברי המשלחת

כמו כל מתנדב זק"א, רגילים אנו לקבל הוקרה והבעת תודה מ'עמך', חילוניים כדתיים, במשפטים הרגילים: 'כל הכבוד לכם', 'עבודת קודש'. אבל גודל ה'קידוש ה' שנעשה במקום ע"י צוות מתנדבי זק"א, אין לשער. מערכת הכריזה במחנה לא מפסיק להכריז: ארל'ה מזק"א להתייצב. סמי מזק"א להתייצב. מהחייל הפשוט ועד מפקד המשלחת מבינים את חשיבות העבודה של מתנדבי זק"א, משבחים ומהללים.

נוצרה כאן מערכת יחסים אישית וחברית בין כל חברי המשלחת, חושב לעצמי למה צריך לטוס למרחק כל כך רחוק כדי להכיר כמה טוב יש בעם שלנו.

בוכים ושרים

מספר החללים שהעברנו לקבורה בקבר אחים, אינה ניתנת למספור, המוח האנושי אינו מסוגל לעכל כמות כזאת של חללים שנחשף לעינינו בימים הבודדים שאנו נמצאים בהאיטי. מחזה מוזר אני מגלה בעומדי מעל אחד 'קברי האחים', המשפחות עומדות שרים שיר במנגינה מיוחדת, עוברים לבכי, וחוזר חלילה, שרים ובוכים שרים ובוכים. מי יבין זאת?

אני מקבל טיפול בילד בן 4, מלווה על ידי אחיו,

בחור בן 16. הפליטים היחידים שנשארו מכל המשפחה הקבורה עדיין תחת ההריסות. ושוב התמונה החוזרת על עצמה, אין מה לעשות אלא לקבוע מוות לילד בן ה-4. כשאני יוצא החוצה ומודיע לאח את הבשורה הכואבת, בזעקת כאב הוא ובייאוש טוטאלי מתחיל לרוץ לעבר ההרים, אינו מעוניין לקבל את גופת אחיו.

אנו מטפלים בקצב של מלאכים בנפגעים הרבים שצובאים על בית החולים הישראלי, כמו מכונת אוטומטית משוכללת, אבל התור לא נגמר, להיפך הולך ומתארך עד כדי כך שלא רואים את סופו. אבל מי יכול לעצור אל המראה של אנשים המשוועים לעזרה.

יום שלישי, אני עומד מעל ההריסות של מלון "מונטנה" בנסיון לחפש את הנעדר היהודי אלכסנדר ביטן בן 36 איש עסקים מקנדה, ששהה במלון בעת שהאדמה רעדה, מחזיק בידי בקבוק מים. נאספים מסביבי קבוצה של ילדים בגילאי 6-7 מביטים בי בעיניים כלות ומבקשים ממני לתת להם לשתות מהבקבוק שבידיי. רעדה אחזה בכל גופי, כשבאותו רגע הבנתי את מה שסיפר סבי ניצול שואה, מה היתה בעיניהם המשמעות של לגימה קטנה של מים.

אהרל'ה קליין חבר משלחת זק"א להאיטי