טרגדיה אוסטרלית

"רשלנות" של הסופרת האוסטרלית, דבורה רוברטסון, היה מועמד לפרס אורנג' היוקרתי. הוא מעמיד במרכזו את פרל, ילדה בת שמונה, שמשפחתה עוברת טרגדיה נוראית לאחר שהבן הצעיר ועמו מספר ילדים נוספים נדרסים למוות. הספר הוא סיפור מסע האבל וההתאוששות שלה

הילדים מגיחים משום מקום. הם הלכו דרך ארוכה, אבל הם רגילים לכך. הם מכירים את מבנה השבילים ואת נצנוץ האספלט, את הרוח על הגשרים ואת חוק הרמזורים. לפעמים הם מתעכבים באור הירוק, אבל אם עומדות שם מכוניות, נוהמות ככפירי אריות, פֶּרל מושכת בידו של רַיילי ומאיצה בו לחצות, ותיק הצד שלה נחבט אל ירכה בקצב הלמות לבה.

דבורה רוברטסון (צילום באדיבות הוצאת כתר)

היא יודעת שאנשים אחרים מרגישים כמוה, היא התבוננה בפניהם וראתה את המאמץ לא לדאוג, את ראשיהם המורכנים כאילו הם רק חושבים ומטיילים להם, כאילו איש לא קיים מבחינתם. אבל כולם היו רוצים להיות כמו ריילי, שעדיין צעיר מכדי לדעת שמישהו מתבונן בו בשעה שהוא חוצה את הכביש, שמשתהה ומסתכל סביב, ושאפילו מעיף מבט לאחור אל המכוניות אם הן מעניינות אותו.

רגליהם מחליקות בסנדליהם, אבל הם רגילים לחום. לפרל יש בקבוק מים קטן בתיק הצד שלה, ולפעמים הם עוצרים לשתות. הם כבר לא רחוקים עכשיו מן המקום שעליהם להיות בו. אישה בכובע מצחייה וקרם הגנה צהוב על אפה מביטה אל מעבר למגרש הרוגבי, בעת ששני הילדים הולכים לקראתה. הם נראים קטנים מאוד על רקע עמודי השער הלבנים הזקופים והאיקליפטוסים הגבוהים. מכל עבר מתנמנמים להם בתים שחמחמים.

מדי בוקר בזמן החופשות מבית הספר טריש נוהגת בשברולט בַּרינה הלבנה שלה למשרדי המועצה, מחליפה אותה במיניבוס הכתום שפרצוף מצויר על חזיתו ונוהגת בו לתחנת הרכבת, שם ממתינה המתמחָה ואוכלת בינתיים את העוגה שהביאה לעצמה לארוחת הבוקר.

הן מתמקמות בקצה המגרש בצל עץ התאנה, ליד בתי השימוש. בזה אחר זה נאספים תרמילי הגב של הילדים סביב שורשיו העצומים של העץ. דלת המיניבוס נתקעת, אבל משיכה חדה פותחת אותה לרווחה. תחילה מוּצאים ממנו הכיסאות ושולחנות הפלסטיק האדומים וקופסאות הצבעים והעטים.

יש שם כדורי קריקֶט וכדורי רגל וכדור כסף ענקי שאפשר לנפח במשאבה. מראה דקיקה מושענת על דופן המיניבוס בשביל התחפושות והאיפור. על הצידנית, שעוד מעט תתמלא בפירות ובמיצים של הילדים, עומד בקבוק ענקי של קרם הגנה. טריש ובְּרי קונות קרח בדרך.

טריש מנופפת לשני הילדים. ככה זה תמיד, פרל וריילי מגיעים בעצמם. המדריכה ועוזרתה דנו פעם בבעיה, כשהרגו את הזמן במיניבוס שפרצופו מגחך אל התנועה שבכביש. הרי הן לא היו עובדות סוציאליות ולכן לא יכלו להתערב. פרל וריילי תמיד דחו את הצעתן להסיע אותם הביתה, וזה היה בסדר, כי זה מה שלימדו ילדים לעשות. הן לא יכלו לחטוף אותם או להוציא מהם בכוח מידע על המקום שהם גרים בו, איך הגיעו לשם ומי משגיח עליהם. בעצם, כל מה שידעו הוא שפרל בת שמונה וריילי בן חמש.

"פרל תמיד יודעת מה הוא עושה", אמרה טריש.

"ונדמה שהוא יודע שהיא יודעת", אמרה ברי.

"היא דאגנית והוא לא".

"לריילי יש את פרל. אני שואלת את עצמי מי משגיח עליה".

"מישהו בטח משגיח עליה, לא?"

"הלוואי שהייתי יודעת".

"הכתפיים הקטנטנות האלה".

"נכון".

"מישהו בטח עוזר לה לסדר את השיער הארוך הזה".

"יש לו צבע נהדר, נכון?"

"לשיער שלה?"

"חום-עכבר, אבל יש בו איזה סגול-ורוד".

"כשהיא בשמש".

"אני מתערבת אתך שיש להם אבות שונים. ריילי כל כך שחום ומעורר תיאבון".

"והיא כל כך חיוורת".

"העיניים האפורות שלה?"

"די סתמיות".

"גם די יפות".

"היא יכולה להיות כזאת וגם כזאת".

"ראית אותה רוקדת?"

"אוי, זוועה".

"נוקשה. פשוט נוקשה".

"בהשוואה לילדים האחרים".

"היא לא מצליחה להשתחרר, נכון?"

"לא, היא לא זזה".

"זה מדאיג".

"בהחלט".

עכשיו, משהגיעו פרל וריילי, יש שבעה ילדים. המדריכות מנסות למנוע מן המִשחקים לגלוש רחוק מדי מחוץ

למגרש, והן מנסות לשמור על כולם בקרבת המיניבוס. הן רוצות שיהיו במקום מוצל, ליד השתייה ותחת עינן הפקוחה. ברי צובעת את פניהן של שתי ילדות קטנות. שוב, פרל היא הילדה המבוגרת. אבל פרל רוצה לצייר, וטריש עוזרת לה להעמיד שולחן וכיסא, שגבו מופנה אל המיניבוס, כדי שתוכל להשקיף על משחקו של ריילי. טריש מניחה לפניה גיליון נייר גדול.

פרל מיישרת בידה את הנייר הלבן. יש לו ריח של אקמול. מה היא רוצה לצייר? היא פותחת את המכסה של קופסת העפרונות הצבעוניים. תחילה עולה ממנה הניחוח המוכר של העץ, ואחר כך נגלים הצבעים השונים בזה אחר זה, כמו צלילי מוזיקה. אבל היום הם רועשים. הכתום הכרוֹמי מונח ליד הירוק המינרלי.

הכחול-סיגלית קרוב מדי לחום האפרפר. היא לא יכולה להתחיל בצורה כזאת. העיפרון הכתום חייב לחזור למקומו הנכון בין הצהוב-קַדמיוּם לאדום-שני, ואת החומים חייבים לסדר בשורה, בסדר יורד של הגוונים. יש בה שלווה, בהחזרת הסדר הזאת, והדבר עוזר לה לשכוח את עוגמת הנפש של הבוקר.

מתוך "רשלנות", מאת דבורה רוברטסון, מאנגלית: איה ברויר, כתר, 304 עמ'