הבת של אבא

"נוכל" זו המילה בה משתמשים לתאר אדם שרוכש את אמונם של אחרים וגוזל את רכושם דווקא בזכות האמון שהם נותנים בו. אין מילה מקבילה לתיאורו של אדם שגוזל מן הזולת שנות חיים עטופות בשקר. אפשר לקרוא לו "מניאק". ואיך נקרא ליוצרת הדוקומנטרית שהיא בתו של האיש הזה והביאה אמש (מוצ"ש) את "הנשים של אבא" אל מסך ערוץ 10?

"הנשים של אבא". מרמים את כולן (צילום: ערוץ 10)

לילי שפי חוותה בגיל רך את נטישתו הלא-מובנת של ירון אביה. הסוד התפענח בבגרותה, לא לפני שהכירה פעם את אחת מחברותיו של אבא ואפילו ירקה בהיחבא לכוס השתיה שהגישה לה. ירון – האב הנוטש – מנהל מערכות יחסים כפולות וגם משולשות עם נשים בגרמניה ובישראל, ואשה אינה יודעת דבר על רעותה. למה? כי הוא זקוק לריגוש, כי הוא מבקש למצות את הפוטנציאל של עצמו, כי לא אכפת לו מה חושבים אנשים אחרים. את התירוצים הקלושים האלה אפשר לשמוע יותר מפעם אחת במהלך הסרט, כשלילי מכוונת מצלמה ומיקרופון אל אביה ומגלה אותו בקלונו: רמאי סדרתי, לא יותר מזה.

אבל לילי שפי איננה דוקומנטריסטית שמבקשת להביא אל המסך מסמך-אנושי-בעייתי, אלא שותפה פעילה במלאכת ההונאה של אביה. הוא נוטל אותה עימו לפגישות עם נשים חדשות בחייו כדי לשדר אמינות, והיא נענית לצו האבהי העליון, לא לדווח להן על הנשים האחרות בחייו. האב קורא לזה "מידור", הבת מתמסרת למשימת השקר ומשכללת אותה באמצעות המצלמה: הנה מוצגות הנשים הללו כמטומטמות גמורות שאינן יודעות דבר וחצי דבר על חיי האב. הנה היא זוכה באמונן, הנה הן פותחות את סגור ליבן ולא יודעות את מה שרק היא, בת בריתו וכמעט בת זוגו של האב, יודעת ולא מגלה.

מי כאן הרמאי?

בבית עובד יושבת יהודית, שהכירה את ירון באינטרנט ומאוד רצתה להקים משפחה, ומבוקשה כמעט שניתן לה: הסרט מתחיל בהריונה של יהודית שאינה יודעת כי ירון נוסע לגרמניה לבלות שם עם קורנליה, עימה הוא חי לסרוגין כבר 15 שנה. קורנליה לא יודעת על יהודית בתחילת הדברים. לילי שפי יודעת הכל וממשיכה לתעד, כלומר, להשתתף ברמייה ענקית כדי להפיק מתוכה סרט.

במהלך הסרט נחשפות חלק מן התרמיות של האב: אם יש בסרט ערך מוסף כלשהו, הרי הוא בכך שלא כל הנשים מוכנות להיות שוטות גמורות בשם האהבה. יהודית מנסה לכפות על ירון חיים מונוגמיים נורמטיביים למען הבן שנולד לשניהם – רק לילי שפי נכחה בלידה. האב היה בגרמניה עם קורנליה ותירץ מה שתירץ - ונכשלת ומתגרשת: קורנליה עוזבת אבל אחר כך חוזרת. אני מניחה שאחרי הסרט הזה יקשה על ירון לשכנע נשים נוספות בכנות כוונותיו כלפיהן.

לא היו שם רגעים גדולים של תיעוד, גם לא קריינות עתירת תובנות. היתה הצצה

לעיוות גדול: של האב ושל הבת היוצרת. הסיבה היחידה שבגללה לא כיביתי את הדבר הזה בזעם היא ההבנה המכאיבה, המאוחרת, שלפנינו אובייקט רווי במוסריות של תכנית ריאליטי, וזו הזליגה המשמעותית הראשונה מערכי ההוטנטוטים של שעשועון אכזרי אל מה שמקובל לכנותו "החיים".

אלא שהנשים שמלוות את ירון בריצתו לשום מקום מעולם לא ביקשו להיות מועמדות למיליון או לתהילה רגעית וודאי לא התעקשו לוותר על כבודן לטובת קומבינה מחוכמת של אב ובת, ששיאה בסרט הזה, בו כל נשים הן אובייקטים נוחים לפיתוי, ועל כל פשעים תכסה אהבתה העצומה של בת לאב: ייתכן ששניהם פשוט ראויים זה לזה.