דע את זכויותיך, בלי מאכערים

אומרים ש"אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". על כל פנים, הביורוקרטיה הישראלית הוכיחה שוב, לכל מי שפקפק, שהכול אפשרי. מצד אחד מדינת ישראל מצטיינת בחקיקתה החברתית, וב"פרוסות" שאותן היא מוכנה להעניק לבעלי צרכים מיוחדים. מצד שני, "עוגת האוצר" נשארת כמעט שלמה. הכיצד? ובכן, המציאות בישראל היא שהזכאים מממשים רק אחוז קטן בלבד מאותן הזכויות שהמחוקק העניק להם.

בילדותי חליתי בשיתוק ילדים, והרופאים צפו עתיד שחור. השיתוק השאיר אותי עם תזכורת לכל החיים - אחת מרגלי פגועה לצמיתות. לאחר שנים של התמודדות, הבנתי שהמוגבלות שלי אינה רק קושי,

זו מתנה שהוענקה לי כדי שאוכל לחוש באמת את מה שמרגיש החלש, ומתוך כך להתחזק כדי לעזור לאחרים. הוטבעה בי שליחות לחיים - שכל ילד שמגיע לעולם כמוני, יהיה לו עולם מרופד יותר ממה שהיה לי.

כמי שמסתמך בעיקר על רגלו האחת, קרוב ללבי הסיפור על נשיא ישראל, הלל הזקן, אליו הגיע אדם שדרש להבין את "כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת" (מסכת שבת לא, ע"א). הלל השיב שעיקרה של היהדות מתמצה בכלל הקובע: "מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך".

צדק תרדוף

המסורת שלנו, יותר מכל מסורת דתית אחרת, דאגה לכל אחד מחלקי החברה, ובמיוחד לחלשים. קריאות כגון: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כא), "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ), ולצידן זעקות הנביא עמוס "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן... הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים..." (עמוס ד, א), מהוות אבני יסוד משמעותיות ביותר במורשת שלנו בכלל, ובזהות היהודית שלי בפרט.

באופן אישי נאלצתי להיאבק שנים ארוכות על ההכרה בזכויותי כנכה. נשלחתי ממקום למקום, התיק שלי עבר פתאום לאשקלון, או למס הכנסה, או לאן שהוא אחר. כתיקון לחוויות אלה חרתתי על דגלי את תשובתו של הלל: "מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך".

המצב הקיים במדינת ישראל, שבו ההכרה בזכויות אישיות דורשת ריצה ארוכה במסלול מכשולים, הוא בלתי נסבל. הכנסת אמנם חוקקה את חוק חופש המידע, ואולם חוק זה הפך אות מתה בספר החוקים. למעשה, או שהמידע אינו מסופק בדרך שווה לכל נפש, או שהוא "טובע" בים אינסופי של מידע בלתי רלוונטי. כך או כך – האדם הסביר אינו מסוגל להבין ולא כלום.

מציאות זו יוצרת מצב שבו דווקא המסכנים, החיים על קצבאות של 2,500 שקל לחודש, צריכים לשלם הון תועפות כדי ש"מאכערים" יספקו להם באופן מסודר מידע לגבי הזכויות שהעניק להם המחוקק. בנוסף, מערכת היחסים בין הנזקק לבין רשויות הרווחה, מתאפיינת בתחושה של מאבק מתמיד, מעל ומתחת לפני השטח, וכבר אמרו חכמים: "אם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו זעומות וכבושות בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום" (אבות דרבי נתן, פרק יג). מצב זה אינו יהודי, אינו מצפוני, ואינו דמוקרטי.  

פשוט דע את זכויותיך

הגישה היהודית מטילה על מי שבאפשרותו לסייע לאחר, לעשות זאת ללא דיחוי. "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו, בִּהְיוֹת לְאֵל לַעֲשׂוֹת זאת" (משלי ג, כא). זהו גם שמה של הצעת החוק שחבר הכנסת אורי אורבך

ואנוכי הגשנו, בשיתוף עם רבני עמותת "צהר". ההצעה גאונית בפשטותה – טופס אחד פשוט! כל אדם שיש מקום לבחון אם הוא זכאי לזכויות סוציאליות יוכל למלא טופס רשמי שבו יתאר את נתוניו האישיים הרלוונטיים. על בסיס טופס זה תחויב מדינת ישראל לספק לפונה מסמך פשוט שיפרט באופן בהיר מהו מכלול הזכויות הנגזרות מנתוניו האישיים, ומה הם הצעדים שעליו לעשות כדי לממש אותן במוסדות השלטון השונים.  

מדובר בתפיסה של "סוציאליזם אורטופדי", שנועדה לתת סעד סוציאלי בהתאמה אישית - תפישה שתביא למהפכה של ממש בשירותי הרווחה בישראל. הצעת חוק זו תשנה גם את מערכת היחסים בין רשויות הרווחה לבין הפונים אליה, על-ידי הענקת מידע על זכויות בדרך מכובדת ומסבירת פנים, מתוך אמון וכבוד הדדי. אם הלל יכול היה ללמד את כול התורה "על רגל אחת", גם זכויותיו של אדם יכולות להיות מוסברות בקצרה ובאופן מכובד. באופן זה נוכל לשאוף יחד לאידיאל של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).

• אילן גילאון הוא חבר כנסת מטעם "מרצ" ואורי אורבך הוא חבר כנסת מטעם "הבית היהודי". להגשת הצעת החוק הצטרפו גם חברי הכנסת איתן כבל ("עבודה") וזאב אלקין ("ליכוד"). פרויקט "צהר לחקיקה" הוא פרי שיתוף פעולה בין ynet ועמותת רבני צהר.