גוש מאמינים בשלום. עכשיו

רבי נחמן מברסלב היה אומר .. לא להתייאש!

דווקא עכשיו לאחר שגם הנשיא אובמה מנמיך ציפיות לגבי פעילותה של ארה"ב למען השלום שלנו ולאחר תוצאות סבב השיחות האחרון של שליחו ג'ורג' מיטשל – מה מתבקש? לעניות דעתנו: להגביר את הפעילות שלנו למען השלום. ייתכן שפוליטיקאים משני הצדדים נושמים לרווחה מההודעה של נשיא ארה"ב. כי נוח להם שלא לפרוץ דרך לשלום. נוח – מבחינת יציבות הקואליציות השלטוניות שלהם (כפי שציין הנשיא אובמה). והעיקר נוח להם שלא לפרוץ את תפיסתם המחשבתית. הדבר הקשה ביותר לאדם – במיוחד לפוליטיקאי – הוא להשתחרר מהגדרתו העצמית, לצאת מהקונספציה שלו. אבל הדרך הנוחה היא לא בהכרח הדרך הטובה. מה שטוב הוא השלום.

חז"ל אומרים שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי ברכה יותר מן השלום. השלום הוא מה שטוב ליהודים כמו שהוא טוב לערבים. ואם בזמן הזה התייאשו פוליטיקאים מן השלום – זה בדיוק הזמן לעמים עצמם לקחת על עצמם יותר אחריות על מה שטוב להם.

אומה של שלום

חכמי ישראל מגדירים את עמם כאומה של שלום. "שובי שובי השולמית" נאמר בשיר השירים. וחז"ל מפרשים "שולמית – אומה ששלום העולם דר בתוכה... ומה שאני עתיד ליתן לה שלום" (עיין במדרש שיר השירים פרק ז') סיכומה של התפילה הקבועה שקבעו חז"ל ליהודי שלש פעמים ביום היא הבקשה: "שים שלום".

חכמנו קראו לכל התורה: "שלום" ולמעלה מכל: הם גם אמרו ש "שלום" הוא שמו של הבורא עצמו. לכן כאשר שואלים אותנו אם איננו מרגישים כאנשים הזויים להמשיך להאמין בשלום – רגילים אנו לענות: הרי – אנחנו למרות הקושיות והקשיים הגדולים - ממשיכים אנחנו להאמין בקדוש ברוך הוא ששמו במסורת הדתית שלנו הוא: שלום (כאן ראוי לעורר תקווה באזכור שגם במסורת האסלאמית שמו של הבורא הוא: שלום – סלאם). ולפי ששלום הוא שמו של בורא העולם לכן בעינינו המצב שבו בעיני רבים בעולם השם "ישראל" אסוציאטיבי ל"מלחמה" אפשר להגדיר את מצבנו העגום במונח שהדתיים מרבים להשתמש בו: חילול השם ברבים.

שלום – זה לא אשליה. איננו רוצים להשלות אף אדם. כותב מילים אלה רואה בהתחברות מחדש של העם לארץ – בהתיישבות היהודית – ערך גדול מאוד בהיסטוריה שלנו במאה ועשרים השנים האחרונות. וממילא – בעיני גם ההתנחלות של היהודים בארץ יהודה והשומרון היא ערך גדול מאוד בהיסטוריה שלנו בארבעים השנים האחרונות. אבל בתוך עמי אני יושב. בתוך ציבור המתנחלים. החיוב של ההתיישבות איננו בהכרח שלילה של השלום.

יוזמת ירושלום

בשבוע שעבר התפרסמה בתקשורת כתבה ארוכה על התנועה "ירושלום – מתנחלים למען שלום בארץ" עיקרה – הבאת דעות שונות של מתנחלים איך ערך ההתנחלות איננו סותר את ערך השלום. – אלא אפילו מחזק אותו. האנשים לא בהכרח מסכימים זה לפתרונו של זה אבל העיקר הוא שיש כאן רצון של מתנחלים לפעול באינטנסיביות למען השלום. כמו כן מכיר אני מקרוב רצון לפעול למען השלום בחוג של ש"ס וגם בחוגים החרדיים – כל אחד על פי דרכו, והעיקר – עקרות הבית.. מכירים אנחנו קבוצות נשים – מחוגים שונים - שפועלות ורוצות לפעול למען השלום כמו שאמרו חכמי ישראל שהאישה היא עיקר שלום הבית.

למה אנשי רוח יבקיעו את ים סוף

אף על פי שהפועלים למען השלום אינם מנהיגים פוליטיים – אלא רבנים וסופרים, משוררים וזמרים, מנהיגים חברתיים וכלכליים, בחורי ישיבה וסטודנטים וסתם יהודים – אין פעילותם חסרת ערך ממשי. תחושת החיים החזקה שלנו ומה שאני לומד מההיסטוריה האנושית, שערך רוחני המתעורר בחברה הוא לגמרי לא שווה ערך ל"עסקי רוח" (לופט גשעפטען). דוגמא אחת משלנו: חוזה המדינה שראה דרך לפתרון הבעיה היהודית לא היה הוזה ורואה רוח. אף על פי שבזמנו הגדירו אותו רבים כאדם הזוי. אפשר להראות דוגמאות רבות איך הלך רוח המתעורר בציבור מוליך עם לחצות ולעבור חומות ומכשולים שנראים בשעתם כבלתי עבירים (פרשת השבוע הזה מספרת לנו על בקיעת ים סוף)

גם אצלנו אפשר לעורר את רוחם של חוגים שונים

לפעול פעולות שונות: ליצור קשרים עם חוגים פלסטינים חדשים למשל: חוגים דתיים ברשות וגם בארצות ערב אחרות, וקשר בין נשים ישראליות לנשים פלסטיניות, ליצור קשרים עם חוגים בטורקיה, מצרים, רוסיה באירופה ואף בארצות הברית עם חוגים היכולים לעזור לשלום – ועוד פעולות. והעיקר לחבר כוחות שונים כדי ליצור "לובי לשלום" לעורר את דעת הקהל הלאומית מין התרדמה והייאוש.