שתף קטע נבחר

 

גוש מאמינים בשלום. עכשיו

"חז"ל אומרים שלא מצא הקדוש ברוך הוא ברכה יותר מהשלום. ואם המדינאים התייאשו – זה הזמן של חוגים דתיים ליצור לובי לשלום". הרב מנחם והדסה פרומן מתקוע חושבים שדווקא מאמינים הם שיבקיעו את ים סוף

רבי נחמן מברסלב היה אומר .. לא להתייאש!

 

דווקא עכשיו לאחר שגם הנשיא אובמה מנמיך ציפיות לגבי פעילותה של ארה"ב למען השלום שלנו ולאחר תוצאות סבב השיחות האחרון של שליחו ג'ורג' מיטשל – מה מתבקש? לעניות דעתנו: להגביר את הפעילות שלנו למען השלום. ייתכן שפוליטיקאים משני הצדדים נושמים לרווחה מההודעה של נשיא ארה"ב. כי נוח להם שלא לפרוץ דרך לשלום. נוח – מבחינת יציבות הקואליציות השלטוניות שלהם (כפי שציין הנשיא אובמה). והעיקר נוח להם שלא לפרוץ את תפיסתם המחשבתית. הדבר הקשה ביותר לאדם – במיוחד לפוליטיקאי – הוא להשתחרר מהגדרתו העצמית, לצאת מהקונספציה שלו. אבל הדרך הנוחה היא לא בהכרח הדרך הטובה. מה שטוב הוא השלום.

 

חז"ל אומרים שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי ברכה יותר מן השלום. השלום הוא מה שטוב ליהודים כמו שהוא טוב לערבים. ואם בזמן הזה התייאשו פוליטיקאים מן השלום – זה בדיוק הזמן לעמים עצמם לקחת על עצמם יותר אחריות על מה שטוב להם.

 

אומה של שלום

חכמי ישראל מגדירים את עמם כאומה של שלום. "שובי שובי השולמית" נאמר בשיר השירים. וחז"ל מפרשים "שולמית – אומה ששלום העולם דר בתוכה... ומה שאני עתיד ליתן לה שלום" (עיין במדרש שיר השירים פרק ז') סיכומה של התפילה הקבועה שקבעו חז"ל ליהודי שלש פעמים ביום היא הבקשה: "שים שלום".

 

חכמנו קראו לכל התורה: "שלום" ולמעלה מכל: הם גם אמרו ש "שלום" הוא שמו של הבורא עצמו. לכן כאשר שואלים אותנו אם איננו מרגישים כאנשים הזויים להמשיך להאמין בשלום – רגילים אנו לענות: הרי – אנחנו למרות הקושיות והקשיים הגדולים - ממשיכים אנחנו להאמין בקדוש ברוך הוא ששמו במסורת הדתית שלנו הוא: שלום (כאן ראוי לעורר תקווה באזכור שגם במסורת האסלאמית שמו של הבורא הוא: שלום – סלאם). ולפי ששלום הוא שמו של בורא העולם לכן בעינינו המצב שבו בעיני רבים בעולם השם "ישראל" אסוציאטיבי ל"מלחמה" אפשר להגדיר את מצבנו העגום במונח שהדתיים מרבים להשתמש בו: חילול השם ברבים.

 

האם יש תקווה לשנות את המצב ולפתוח עידן של שלום בינינו לבין שכינינו? כאשר פגשתי (יחד עם חבר שהוא שייח' פלסטיני) את ג'ורג' מיטשל לשיחה לא קצרה אמרתי לו: ההישג הדיפלומטי הגדול שלך היה בצפון אירלנד. והרי שם פעילותה האינטנסיבית של תנועה עממית למען השלום (שהונהגה על ידי מנהיגים דתיים) היא שדחפה את המנהיגים הפוליטיים להגיע להסכם פוליטי. גם פה בארץ הגיע הזמן לאחד כוחות עממיים למען השלום.

 

שלום – זה לא אשליה. איננו רוצים להשלות אף אדם. כותב מילים אלה רואה בהתחברות מחדש של העם לארץ – בהתיישבות היהודית – ערך גדול מאוד בהיסטוריה שלנו במאה ועשרים השנים האחרונות. וממילא – בעיני גם ההתנחלות של היהודים בארץ יהודה והשומרון היא ערך גדול מאוד בהיסטוריה שלנו בארבעים השנים האחרונות. אבל בתוך עמי אני יושב. בתוך ציבור המתנחלים. החיוב של ההתיישבות איננו בהכרח שלילה של השלום.

 

יוזמת ירושלום

בשבוע שעבר התפרסמה בתקשורת כתבה ארוכה על התנועה "ירושלום – מתנחלים למען שלום בארץ" עיקרה – הבאת דעות שונות של מתנחלים איך ערך ההתנחלות איננו סותר את ערך השלום. – אלא אפילו מחזק אותו. האנשים לא בהכרח מסכימים זה לפתרונו של זה אבל העיקר הוא שיש כאן רצון של מתנחלים לפעול באינטנסיביות למען השלום. כמו כן מכיר אני מקרוב רצון לפעול למען השלום בחוג של ש"ס וגם בחוגים החרדיים – כל אחד על פי דרכו, והעיקר – עקרות הבית.. מכירים אנחנו קבוצות נשים – מחוגים שונים - שפועלות ורוצות לפעול למען השלום כמו שאמרו חכמי ישראל שהאישה היא עיקר שלום הבית.

 

מכאן החידוש המתבקש: הושטת יד למען השלום של חוגים עממיים שונים – שאינם בהכרח מסכימים זה עם זה., התעוררות של חוגים שונים שלא התייאשו אלא ליהפך: קיבלו תמריץ ממצבו העגום של תהליך השלום עכשיו. התעוררות חוצה קוים (ובתוכם גם הקו הירוק) של חוגים שונים זה מזה בעם ישראל יכולה לבטא את רצונו של עם ישראל לשלום.

 

יתר על כן לטעמינו גם מבחינת הדרך הממשית איך להגיע לשלום הושטת יד בין חוגים שתכניות השלום שלהם שונות ואף סותרות זו את זו – אינה בהכרח חיסרון. אולי התעוררות חדשה כזאת תעורר גם רעיונות חדשים ומוצלחים יותר. אחרי הכול, אחרי שלושים שנה של ניסיון מתמשך להגיע לשלום בדרך מסוימת, קשה לומר שהרעיונות המקובלים בשוק הפוליטי (הישראלי והבין לאומי) הביאו אותנו בפועל לשלום. מי שרוצה באמת להגיע לשלום בשטח (ואינו משועבד לרצון האנושי הטבעי להוכיח שדרכו שלו צודקת) יתכן שצריך לחפש דרכים יצירתיות וחדשות. אולי הן תצמחנה דווקא מין השטח.

 

למה אנשי רוח יבקיעו את ים סוף

אף על פי שהפועלים למען השלום אינם מנהיגים פוליטיים – אלא רבנים וסופרים, משוררים וזמרים, מנהיגים חברתיים וכלכליים, בחורי ישיבה וסטודנטים וסתם יהודים – אין פעילותם חסרת ערך ממשי. תחושת החיים החזקה שלנו ומה שאני לומד מההיסטוריה האנושית, שערך רוחני המתעורר בחברה הוא לגמרי לא שווה ערך ל"עסקי רוח" (לופט גשעפטען). דוגמא אחת משלנו: חוזה המדינה שראה דרך לפתרון הבעיה היהודית לא היה הוזה ורואה רוח. אף על פי שבזמנו הגדירו אותו רבים כאדם הזוי. אפשר להראות דוגמאות רבות איך הלך רוח המתעורר בציבור מוליך עם לחצות ולעבור חומות ומכשולים שנראים בשעתם כבלתי עבירים (פרשת השבוע הזה מספרת לנו על בקיעת ים סוף)

 

גם אצלנו אפשר לעורר את רוחם של חוגים שונים

לפעול פעולות שונות: ליצור קשרים עם חוגים פלסטינים חדשים למשל: חוגים דתיים ברשות וגם בארצות ערב אחרות, וקשר בין נשים ישראליות לנשים פלסטיניות, ליצור קשרים עם חוגים בטורקיה, מצרים, רוסיה באירופה ואף בארצות הברית עם חוגים היכולים לעזור לשלום – ועוד פעולות. והעיקר לחבר כוחות שונים כדי ליצור "לובי לשלום" לעורר את דעת הקהל הלאומית מין התרדמה והייאוש.

 

פעילות רבת פנים זאת יכולה להגיע מהר מאוד גם אל הממשלה ואל העומד בראשה, רואה אני את התנהלותו של ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו לא כ"זיגזוג" אלא כרגישות להלכי הרוח בעם שהוא מנהיג פוליטית, בקדנציה השנייה שבה הוא נבחר לשרת אותנו. בוחרים אנו לתת אמון בנתניהו. אמון שהוא רוצה (כמו מנהיגי ליכוד קודמים) להראות שדווקא הוא יכול להביא שלום. והושטה מצד יד של חוגים לאומיים שונים – דתיים לאומיים, ש"סניקים, חרדים, חופשיים, מתנחלים, שמאלנים, נשים וגברים וכו' – יכולה לחזק מאוד את ידיו בדרכו – בדרכינו – להגיע לשלום.

 

דווקא כדי להגיע לתוצאות מעשיות מושיט אני יד מכאן (מתקוע) ומעכשיו (ממצבו הקשה של השלום) אל חוגים שונים ממני לעשות – למען השם! – למען השלום.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דודי ועקנין
הרב פרומן והשייח צרצור. שלום, סלאם
צילום: דודי ועקנין
מומלצים