המוח האסתטי: כיצד אנו מפענחים יצירות אמנות?
נוירואסתטיקה, תחום חדש במדעי המוח, חוקר את הבסיס העצבי שאחראי לעיבוד חזותי ורגשי של יצירות אמנות. סריקות מוח שערכה פרופ' אלומית ישי מלמדות כי צפייה באמנות היא תהליך דינמי המתבסס על זיכרון וניסיון קודם
אמנות והתפתחות המוח באבולוציה
במשך שישה מיליוני שנות אבולוציה, עד להופעתו של ה-Homo Sapiens Sapiens, לפני כמאה אלף שנה, גדל נפח מוח האדם מ-400 גרם ל-1400 גרם, שינוי משמעותי שאינו מוסבר על-ידי השינוי במשקל הגוף. אבותינו הקדמונים, שיצרו כלי עבודה וחיו בקבוצות חברתיות, נדרשו לפתח יכולות חדשות: לתקשר עם אחרים בקבוצה, לעמוד על כוונותיהם, ולחוש אמפאתיה.
האנטומיה המשווה מלמדת שלמרות ההומולוגיה בין אזורים מסוימים במוח האדם ומוח הקוף, מוח האדם שונה לא רק בגודלו ובמורכבותו, אלא בעיקר בארגון התפקודי שלו. האונה המצחית, לדוגמה, שרכישת שפה, פתרון בעיות, מחשבה אבסטרקטית ותכנון העתיד הם חלק מתפקודיה, מפותחת לאין ערוך בבני אדם ולכן יש הטוענים כי היא "מותר האדם". שינוי מהותי אחר הוא בהבדלים התפקודיים בין המחצית הימנית למחצית השמאלית של המוח, שכנראה שיקפו את התפתחות השימוש ביד דומיננטית ובתקשורת מילולית.
השפה המדוברת, שהתפתחה במקביל לשימוש בכלי עבודה, הפכה למורכבת ומתוחכמת. בני אדם משתמשים בשפה בצורה שונה מהותית מקריאות האזהרה של בעלי החיים, כתוצאה מכך שיש לנו כללי דקדוק ותחביר. אנו מצרפים מילים למשפטים כדי להעביר מסרים מורכבים הכוללים התייחסות לזמן, סיבה ומסובב, ומדַברים על מושגים מופשטים כגון יופי וצדק. יש הטוענים כי שפה היא תקשורת סימבולית שאיפשרה לבני אדם לשתף פעולה ולהגדיל את סיכויי הישרדותם.
לא ברור כיצד ומדוע, אך לפני 70,000 שנה התחילו בני האדם ליצור משהו שונה ויוצא דופן: אמנות. לאחר מיליוני שנים של שימוש באבנים ליצירת כלי עבודה, החלו הקדמונים להשתמש בעצמות ובצדפים על מנת ליצור קישוטים, תכשיטים ועיטורים. לפני 30,000 שנה החלו להופיע במקומות שונים בעולם פסלים וציורי מערות. האמנות החזותית הקדומה מפתיעה במודרניות שלה. התבוננות בציורי המערה המרהיבים ב-Chauvet שבצרפת, לדוגמה, מגלה שלציירים הראשונים היתה לא רק יכולת טכנית לייצג צורות, גופים תלת-מימדיים ותנועה, אלא גם כישרון רב וסיגנון ייחודי.
ליצירת כלי עבודה ולשימוש בסמלים נדרשת יכולת להעלות תמונה בדימיון או לדמות תבנית (template) ואז לממשה בחומר. בניגוד לתהליכי תפישה (perception), שבהם מידע חיצוני מגיע דרך איברי החישה למוח ושם מתפענח, יצירת אמנות דורשת ייצוג מנטלי של משהו חדש שאינו קיים במציאות. יכולתו של האמן לראות בעיני רוחו היא פונקציה קוגניטיבית מורכבת שמחייבת קשב, העלאה בדימיון, סינתיזה, אסוציאציות, וכמובן זיכרון.
נוירואסתטיקה, או חקר המנגנונים העצביים שמתווכים את תהליכי העיבוד החזותי (ויזואלי) והרגשי של יצירות אמנות, הוא תחום צעיר וחדש יחסית במדעי המוח. הנוירופיזיולוג הבריטי סֶמיר זקי (Zeki) היה חוקר המוח הראשון שטען כי יש הקבלה בין התכונות המאפיינות יצירות אמנות ובין הארגון המבני והתפקודי של המוח.
בספרו הידוע Inner Vision, שפורסם לפני עשר שנים, הציע כי הן האמן והן מערכת העצבים מנסים להבין את מרכיבי היסוד החזותיים. כשם שהמוח מפרק מידע חזותי למרכיבי היסוד צבע, צורה ותנועה, כך אמנים רבים, בעיקר במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בודדו והדגישו את מרכיבי היסוד החזותיים. לדוגמה, מאטיס השתמש בצבעים מרהיבים להדגיש אובייקטים, מודריאן השתמש בצורות גיאומטריות פשוטות ובצבעי יסוד, וקאלדר הדגיש את תנועת האובייקטים.
בפרימאטים (קופים ובני אדם), צבע ותנועה מעובדים בשני אזורים שונים בקליפת המוח החזותית, המכונים V4 ו-MT, בהתאמה. השערתו של זקי, שעבד במשך שנים רבות על "אזור הצבע" במוח הקוף, הושפעה כמובן מהחלוקה המבנית והתפקודית באזורי הראייה הראשוניים במוח, המעבדים את מרכיבי היסוד צורה, צבע ותנועה.
לדעתי, ההקבלה בין המודולריות של מסלולי הראייה במוח ובין האסטרטגיות היצירתיות שנוקטים ציירים רבים על-מנת לייצג את העולם מעניינת, אך פשטנית מדי. במאמר זה אטען כי התבוננות ביצירות אמנות היא מטלה קוגניטיבית מורכבת שדורשת גיוס אזורים נרחבים במוח, וכי תהליך ההבנה של יצירות אמנות מופשטות (אבסטרקטיות) מחייב לא רק עיבוד חזותי, אלא גם, ואולי בעיקר, ניתוח רעיוני שמבוסס על דימיון ואסוציאציות תלויות-הקשר וזיכרון.
כיצד מפענח המוח יצירות אמנות אבסטרקטיות?
בשיטוטי הרבים במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם אני מוצאת את עצמי לא פעם מתבוננת ביצירה מודרנית ותוהה מדוע זאת אמנות? יצירות מודרניות רבות נדמות חסרות פשר ולעתים קרובות הכותרת או ההסבר הנלווים לא מספקים את סקרנות הצופה. כיצד מפענח מוח האדם יצירות אמנות מופשטות?
בסדרת מחקרים שערכתי בציריך בשיתוף עם הצייר הבריטי רוברט פפרל (Pepperell), בדקנו תפישה, זיכרון ושיפוט אסתטי של יצירות אמנות. פפרל מצייר תמונות בלתי-מוגדרות (indeterminate) ייחודיות, שהן בין המופשט (abstract) להיצגי (representational) וציוריו מעוררים דילמה תחושתית בצופה, מכיוון שנדמה כי יש בהם אובייקטים מוכרים (אנשים, חפצים, נוף) אך לא ניתן לזהות אובייקטים אלה בוודאות.
הנבדקים, סטודנטים מהמרכז לחקר המוח בציריך ללא השכלה או ידע באמנות, שאינם נוהגים לבקר במוזיאונים, צפו בתמונות היצגיות, מופשטות, ותמונות בלתי-מוגדרות של פפרל והתבקשו לדווח האם הם מזהים חפצים מוכּרים בתמונה, ולאחר מכן לדרג את האסתטיות של התמונה. הנבדקים נשאלו "עד כמה השפיעה עליך התמונה" ובתשובה לחצו על אחד מארבעה מקשים על מנת לציין "בכלל לא", "במידה מעטה", "במידה ניכרת" ו"מאד" .
"Taken", רוברט פפרל
התוצאות הפתיעו: אף שבתמונות המופשטות ובתמונותיו של פפרל אין אובייקטים, הנבדקים דיווחו כי ראו אובייקטים מוכּרים (אנשים, בתים, עצים, פרחים, פירות) בכרבע מהיצירות. זמן התגובה, דהיינו הזמן שלקח לנבדקים להחליט האם יש אובייקטים מוכרים בתמונות אלה, היה ארוך יותר משמעותית סטטיסטית מזמן תגובתם לתמונות היצגיות (דומם, נוף או דיוקן). למרות הבדל זה, הנבדקים דירגו את הערך האסתטי של כל התמונות, בין אם הכילו תוכן מוכר ובין אם לא, בצורה דומה.
כעבור שבוע חזרו הנבדקים למבחן פתע של זיכרון, ובו הוצגו להם התמונות שראו בניסוי הראשון ותמונות חדשות שלא ראו מעולם והם התבקשו לדווח האם התמונות ישנות או חדשות. התוצאות שוב הפתיעו: הנבדקים זכרו הרבה יותר תמונות היצגיות מאשר תמונות מופשטות או בלתי-מוגדרות של פפרל.
מה קורה במוח בזמן שאנו מתבוננים ביצירות אמנות? בניסוי ההמשך, סרקנו קבוצה אחרת של נבדקים בזמן שצפו ביצירות היצגיות, מופשטות או בלתי-מוגדרות. להפתעתנו גילינו כי בקליפת המוח החזותית התגובה לכל התמונות דומה, למרות התוכן השונה. כמו כן מצאנו שהתבוננות בתמונות מופשטות או בלתי-מוגדרות גורמת לעלייה בפעילות העצבית באזורים המתווכים בהפניית קשב, העלאה בדימיון ושליפה מהזיכרון.
מסדרת מחקרים זו הסקנו כי זיכרון של יצירות אמנות תלוי בתוכנן, אך ערכן האסתטי אינו תלוי בתוכן, אלא בצורה, וכי מוח האדם מנסה לפענח יצירות אמנות בלתי-מובנות באמצעות אסוציאציות לאובייקטים מוכרים השמורים בזיכרון. במחקר דומה שנערך במעבדתו של סמיר זקי בלונדון, התבקשו נבדקים להחליט האם תמונות היצגיות שכללו דיוקנאות, נופים וטבע דומם, ותמונות מופשטות הן יפות, מכוערות או נייטרליות. התמונות היפות והמכוערות לוו בעלייה בפעילות העצבית בקליפת המוח האורביטו-פרונטלית, שמהווה חלק מרשת התגמול העצבית ומגיבה גם לפרצופים יפים.
תמונה 1 (צילום: אלומית ישי)
תמונה 1: הפעילות במוח כפונקציה של סוג התמונה שבה התבוננו הנבדקים. עוצמת התגובה מוצגת בצבע, כאשר צהוב מציין פעילות חזקה. התבוננות בשלושת סוגי יצירות האמנות, בהשוואה לתמונות המקושקשות, הביאה לעלייה בפעילות העצבית באזורים רבים במוח הכוללים את מערכת הראייה, המערכת הלימבית והאונה המצחית. ההשוואה בין תמונות היצגיות לתמונות בלתי-מוגדרות גילתה פעילות באזור החיבור בין האונה הצדעית לאונה הקודקודית (temporo-parietal junction), שמתווך הפניית קשב למרכיבים שונים בסצינה חזותית. ההשוואה בין תמונות בלתי מוגדרות לבין תמונות מופשטות או מקושקשות גילתה עלייה בפעילות בשני אזורים המתווכים שליפת מידע מהזיכרון והעלאה בדימיון: precuneus וה- medial frontal gyrus.
פיקאסו והמוח שלך
ציורים קוביסטיים מהווים אתגר מיוחד למוחו של המתבונן. פיקאסו, בראק וגרי (Gris) – אבות הקוביזם, − ביקשו לייצג אובייקטים תלת-מימדיים כפי שהם נראים מזוויות ראייה שונות, בהנחה שמוחו של המתבונן יצליח לאחד את הפרספקטיבות השונות. ואולם, המתבונן חסר הניסיון רואה צורות גיאומטריות שונות אך לא תמיד מצליח לזהות חפצים מוכרים בציורים, וכותרת הציור לא תמיד עוזרת במשימה.
בסדרת ניסויים שערכתי לאחרונה בציריך, סרקנו את מוחם של נבדקים חסרי השכלה באמנות בזמן שביצעו מטלה של זיהוי אובייקטים בציורים קוביסטיים. חצי שעה לפני שהוכנסו לסורק ה- MRI צפו מחצית מהנבדקים במצגת קצרה על קוביזם, במהלכה למדו כיצד לזהות חפצים מוכּרים בציורים. מטרת הניסוי היתה לבדוק האם אימון קצר משנה את התפישה החזותית של תמונות מופשטות, ובאיזו מידה כותרת הציור משפיעה על עיבודו במוח.
תמונה 2 (צילום: אלומית ישי. ציורים: פבלו פיקאסו "הקלרינט", ז'ורז' בראק "אישה קוראת", חואן גרי "גיטרה ופרחים")
תמונה 2: השוואה בין הפעילות במוח בתגובה לציורים קוביסטיים בקבוצת נבדקי הביקורת לבין הפעילות במוחם של הנבדקים שעברו אימון קצר ולמדו כיצד לזהות תוכן מוכּר בציורים. פעילות חזקה יותר נצפתה בקליפת המוח הפארא-היפוקמפלית של הנבדקים שעבור אימון, כנראה כי השתמשו באסוציאציות רבות על מנת לבצע את המטלה.
בהשוואה לנבדקי הביקורת, שלא קיבלו מידע על קוביזם, הנבדקים שעברו אימון קצר הצליחו לזהות יותר אובייקטים ביותר ציורים, ובמוחם נצפתה פעילות חזקה יותר בקליפת המוח הפארא-היפוקמפלית. בסדרת מחקרים שערך משה בר (Bar) בהארווארד נמצא כי קליפת המוח הפארא-היפוקמפלית היא אזור חשוב ברשת עצבית המעבדת אסוציאציות תלויות-הֶקשר, שנדרשות כדי להניב השערות לגבי מהותו של החפץ שבו אנו מתבוננים (לדוגמה, סבון ומייבש שיער נצפים בדרך כלל בחדר הרחצה בעוד שסיר או קומקום חשמלי נצפים במטבח).
כמו כן, מצאנו שלנבדקים שעברו אימון לקח זמן רב יותר להחליט שאינם מזהים חפצים מוכּרים בציור, ושיש מתאם בין זמני תגובה ארוכים אלה ובין הפעילות העצבית ברשת של אזורים בקליפת המוח המצחית והקודקודית שמתווכת קשב מרחבי.
ממצא מפתיע נוסף היה אפקט הכותרת: הסתבר שבהשוואה לכתובית "ללא כותרת", כותרת משמעותית שהוצגה לפני הציור (לדוגמה, "אישה עם כינור") סייעה בביצוע המטלה, אך רק בקרב הנבדקים שעברו אימון קצר לפני שמוחם נסרק. כלומר, לכותרת היה אפקט חיובי על פיענוח התוכן, אך ורק כאשר לנבדקים היה ידע כלשהו על קוביזם וניסיון קודם בהתבוננות בציורים דומים. דומה כי אוצרי תערוכות בגלריות ובמוזיאונים צריכים להתחשב בממצאים אמפיריים שכאלה ולספק לציבור לא רק כותרות משמעותיות, אלא גם מידע שתיאפשר הבנה ופיענוח של תוכן יצירות מופשטות ובלתי-מוגדרות.
ממצאים חדשים אלה מלמדים כי אפשר ללמד נבדקים נאיביים לזהות תוכן מוכּר ביצירות אמנות מופשטות. כתוצאה מהאימון הקצר אימצו כנראה הנבדקים אסטרטגיה חדשה לביצוע המטלה הקוגניטיבית, שכוללת חיפוש ויזואלי סידרתי ואסוציאציות. הבנת יצירות קוביסטיות היא מטלה מורכבת, שדורשת גיוס של מנגנוני קשב, העלאה בדימיון ושליפה מהזיכרון.
לסיכום, התבוננות ביצירות אמנות מודרניות שתוכנן לא ברור דורשת מהצופה הנאיבי לגייס משאבים עצביים רבים בניסיון להבינן. מחקרי הדימות התפקודית החדשים מלמדים כי הצפייה ביצירות מופשטות היא תהליך דינמי, שבו המוח מייצר תחזיות לגבי מהותן, וכי עיבודן במוח הוא תלוי ידע והֶקשר.
אלומית ישי היא פרופ' לחקר המוח באוניברסיטת ציריך שבשווייץ
אתר הבית של הצייר רוברט פפרל
הכתבה התפרסמה בגיליון ינואר של המגזין "גליליאו "
לפנייה לכתב/ת 
