צדק צדק תרדוף?
בתי הדין החרדים הפכו לעסק רווחי בשוק תחרותי, לכל חוג וזרם קם "צדק" משלו. אז מה הביא את גדולי הדיינים הליטאים אל בית המשפט בתל-אביב? ולמה החרדים רצים פתאום לערכאות? טלי פרקש על משבר האמון בין הציבור החרדי לבתי הדין שלו
על שני דברים העולם עומד: כסף וכוח. שניהם רכיבים מרכזיים בעלילה מפותלת שתחילתה במחלוקת בעלות על פנטהאוז בבני ברק, וסופה בפתיחת חזית מול בית הדין החרדי על פסיקותיו.
גיבור הפרשה הוא צבי ביאליסטוצקי, איל נדל"ן, שהחליט לתבוע את בית הדין המרכזי של הזרם הליטאי בבני ברק, על פסק שניתן בעניינו. קולות ההפגנה שאורגנה תחת ביתו של הקבלן החסידי, שכבר שבועות מסתובב עם שומר ראש צמוד, הנציחה את גודל השבר.
שיאה של הדרמה התרחשה בשבוע שעבר בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שם תועדו גדולי פוסקי הדין החרדים עוברים יחד עם שאר עמך ישראל במכונת השיקוף שבכניסה: מרוקנים את הכיסים, מורידים את החגורה. אזרחים חילונים שהיו בדרכם, להגשת טפסים להוצאה לפועל או לדיון בעניינם, עצרו לרגע את המרוץ הבירוקרטי-משפטי, וצפו ברבנים הקשישים מצטופפים יחד על ספסל העץ הצר באולם המשפט, בדרך למסירת עדות.
אכן מים רבים זרמו מאז תקופת "תור הזהב", בה שימשו בתי הדין החרדיים ככתובת טבעית למבקשים להידיין על פי חוקי ההלכה. "בימים ההם", זכה הנשפט בדיין הרואה לנגד עיניו את הצדק וניקיון כפיים, ללא הבדל דת או עדה. האימון הרב שרחשו כל הצדדים להליך לעומדים בראשו הייתה התשתית המוצקה עליה התקבלה ההכרעה.
הבירוקרטיה והסיאוב המכים בכל חלקה במערכת בתי המשפט הישראלית והתקווה הקלושה לצדק, הביאו גם חילונים לא מעטים למצוא את עצמם בתהליך משפטי או בוררות בבתי הדין החרדים. ובסופו של דבר לצאת משם מרוצים עד הגג, בהרגשה שהצדק נעשה.
אך עם הזמן חל כרסום מתמשך במעמדם של אותם מחוזות הצדק. כפטריות אחרי הגשם צצו בזה אחר זה בתי דין רבים מספור. לכל חוג וזרם קם "צדק" משלו והם הפכו לעסק רווחי בשוק תחרותי. למפעל עם אינטרסים כלכלים וקהילתיים. חלקם אף מנהלים במקביל "כחברה בת", מערכת כשרות (בד"ץ) ששכרה הרב בצידה. או אז, החלו עדויות "להיפסל". ראיות שמשום מה "אבדו" בדרך לדיין. טיעונים והוכחות שלא קיבלו התייחסות ראויה. כך החלה אט אט ההידרדרות שהובילה למשבר אמון חריף בין הציבור החרדי למערכת השפיטה ההלכתית.
כיום, לנתבע בדין תורה יש אינטרס ברור לבחור את בית הדין בו תתקיים ההידיינות. הוא מצריך את הצד המתגונן לערוך בירורים חשדניים על "המבחר", לנתח מעלות וחסרונות ובסופו של דבר ללכת להישפט בבית הדין "שיתאים ביותר", כמו מתוך קטלוג. בסיטואציה כזו, לא פלא שהמוסד המכובד מאבד כל ערך.
"להרים יד בתורת משה"?
עם הדעיכה, מתרבים המעיזים לשבור את הטאבו של פניה לבית המשפט הישראלי - הערכאות. "להרים יד בתורת משה", באמצעות יציאה "החוצה", אל הדין החילוני. רובם מצוידים "בהיתר" מטעם רב, כדי לא להסתכן בחרם ונידוי. וכל זה כדי לנסות ולחפש שם, את מה שגלגלי הצדק עם הזקן והפאות רמסו.חרדי המעוניין לערער על פסק הלכתי שניתן לטענתו בחוסר תום לב, מוצא את עצמו במלכוד. בעיקר משום שלמערכת אין בקרה עצמית. אין אפשרות לערער בפני סמכות גבוהה יותר. ואין שום מנגנון הבודק את הלגיטימיות של גוף לכנות את עצמו "בית דין" ולהנפיק פסקים. במצב הנוכחי, כל שלישיה שעברה מבחני הסמכה לדיינות, שגם רמתם לא אחידה ונתונה לפרשנות, יכולה לפתוח לעצמה "בית דין". ושם לעשות ככל העולה על רוחה, מבלי לתת על כך את הדין.
הדרך היחידה לקבל סעד משפטי במקרה כזה היא לגשת לבתי המשפט הרשמיים, שעם כל תחלואיהם הרבים מציעים את מה שבתי הדין החרדים לא יכולים לתת. שקיפות, פסק דין כתוב ומנומק ומערכת ערעורים ממוסדת. ועד שאלה האחרונים לא ישכילו להקים מערכת שקופה, מבוקרת ונטולת מקורבים "בעלי עניין" בניסיון אמיתי להשיב את האמון שאבד. הטיפטוף לכיוון בתי המשפט החילונים יהפוך מהר מאוד לשיטפון.
אילוסטרציה
צילום: index open
מומלצים
