איך נמנע את האינתיפאדה השלישית?

תהליך ההידברות המדינית עם הפלסטינים תקוע. במקומו אנו עדים להיאבקות בוץ עקרה ודי מבישה בין אבו מאזן, נתניהו ואובמה. כל אחד מנסה להפיל את תיק טרפוד המו"מ על האחרים, כדי לזכות בנקודות זכות בדעת הקהל הבינלאומית. אבל האמת היא שאיש מהשלושה אינו ממש אשם במבוי הסתום שאליו נקלע התהליך.

הסיבה העיקרית שאין מו"מ ואין הסדר היא שהעם הפלסטיני מפוצל כיום לשתי ישויות נפרדות: שליש ממנו (כ-1.4 מליון) השוכן בעזה נשלט בידי חמאס ושני שליש השוכנים בגדה (כ-2.6 מליון) - בידי הרשות הפלסטינית שהמרכיב המרכזי בה הוא הפתח. מדובר בשתי ישויות בעלות ממסד פוליטי וביצועי שונה, עם אידאולוגיה ואג'נדה פוליטית מנוגדות.

עם הפתח בראשות אבו מאזן וראש הממשלה פיאד, יש לישראל מרחב הידברות, בעוד שעם חמאס אין לישראל על מה להידבר אלא רק על משך תקופת השקט שנקבל בתמורה לנסיגה מכל השטחים שנכבשו ב-67'. כתוצאה מכך, גם אם תנהל ישראל מו"מ עם אבו מאזן ותגיע עימו להסכם הוא לא יחול על כל העם הפלסטיני ואי אפשר יהיה ליישמו.

כך למשל, עניין השטחים שישראל מוכנה ויכולה לוותר עליהם לטובת הפלסטינים בתמורה להסכמת אבו מאזן לסיפוח גושי ההתיישבות הגדולים בגדה. רוב השטחים הללו צמודים לרצועת עזה ולכן, כל עוד שולט חמאס בה וכל עוד לא שינה מהותית את האידאולוגיה שלו, ישראל לא תוכל להעביר אותם לשליטת הפלסטינים: חמאס שיקבל אותם יוכל להמטיר מהם רקטות וטילים על אזורים נרחבים יותר מבעבר.

באופן דומה, אפילו אם אבו מאזן יעמיד את ההסכם שיושג עם ישראל למשאל העם הפלסטיני ואפילו אם יזכה לרוב מוחץ בגדה, חמאס ידאג לכך שאוכלוסיית עזה תביע התנגדות מוחצת באותה מידה, מה שיאפשר לארגון לטעון שההסכם לא קיבל את הלגיטימציה הדרושה המאפשרת את ביצועו ויישומו בשטח.

לפיכך, גם אם יושג הסכם, חמאס ימשיך במאבק המזויין מרצועת עזה וגם ימשיך לנסות לערער את היציבות בגדה באמצעות טרור ותמרונים פוליטיים כדי שבסופו של דבר יוכל להשתלט על אש"ף ובאמצעותו על הגדה. ישראל מצדה תעכב את ביצוע ההסכם עד שיתבהר כי הרשות הפלסטינית מצליחה להתגבר על התנגדות חמאס.

אבל בינתיים, בגלל ציפיות האוכלוסייה הפלסטינית שאינן מתמלאות, יגרום אי-יישום ההסכם לתסיסה בגדה, לעליית כוחו של חמאס וגורמים קיצוניים אחרים, ואולי גם תפרוץ אינתיפאדה שלישית.

דרישה להקפאה - רק תירוץ

זה לא הכל. במצב הנוכחי בו פתח וחמאס מתכתשים ביניהם ושולטים באזורים נפרדים, אבו מאזן אינו יכול לטעון שהוא הנציג היחיד המוסמך והבלתי מעורער (כמו ערפאת בשעתו) של העם הפלסטיני. כל ויתור או פשרה שייעשה במסגרת המו"מ עם ישראל יוכרז מייד כ"בגידה לא לגיטימית בזכויות הפלסטינים" על ידי חמאס, חיזבאללה, גורמי הג'יהאד העולמי, איראן וסוריה.

כתוצאה מכך יהפוך אבו מאזן כבר במהלך המו"מ לבן מוות ושלטון פתח בגדה יתערער. בשיחות סגורות הוא אומר, כי אם מדינות ערב היו מתייצבות ומעניקות לו מנדט חד-משמעי לנהל מו"מ ולהגיע להסכם, הוא אולי היה מוכן לקחת את הסיכונים הכרוכים בכך. אבל המחנה הערבי המפולג מסרב להעניק לו מנדט גורף כזה. מאידך, אם לא יראה נכונות מספקת לקבל את "מתווה קלינטון-ברק" (שסוכם בקמפ דיוויד 2000), הוא יהיה חשוף ללחצים אמריקניים ושל מדינות הקוורטט.

מכאן שיש לאבו מאזן סיבות מהותיות טובות שלא להיכנס למו"מ עם ישראל. דרישתו להקפאה מוחלטת של ההתנחלויות בגדה ובירושלים היא רק תירוץ. הוא יודע שישראל לא תיענה לדרישה זו מפני שהיא מסכנת את הקואליציה ומפני שמהותית היא איננה מוצדקת. הפלסטינים נשאו ונתנו עם אולמרט בלי להעמיד דרישה זו כתנאי. אבל דרישות אלה מאפשרת לו להתחמק מהמו"מ מבלי שייאלץ להודות בסיבות האמיתיות ובעובדה שאינו מסוגל במצב הנוכחי לייצג כראוי את עמו במו"מ גורלי.

מצבו של נתניהו אינו שונה בהרבה. אפילו אם נניח שהוא מוכן לעשות ויתורים מפליגים לפלסטינים בשאלת הגבולות וירושלים, כמו אלה שהציע אולמרט לאבו מאזן; ואפילו אם יהיה מוכן לחזרת מספר מוגבל (כמה עשרות אלפים) של פליטים לישראל במסגרת איחוד משפחות; הוא אינו יכול להתפשר על דרישות הביטחון, בראשן: פירוז כמעט מוחלט של הגדה, שמיה והמרחב האלקטרומגנטי שלה ושליטה במעברי הירדן. בעניינים אלה הוא ושר הביטחון ברק, כמו גם שרי הקבינט ו'פורום השביעייה' תמימי דעים. אבל הסיכוי שתביעות אלה יתקבלו על ידי הפלסטינים הוא אפסי.

לא רק חמאס, גם אבו מאזן, רואה בהן כרסום לא קביל ולא סביר של ריבונות הפלסטינים בשטח שיוכרז כמדינתם. בנוסף לכך מעריכים בישראל שפינוי צה"ל משטחים נרחבים בגדה והעברתם לשליטה פלסטינית, ביטחונית ואזרחית, יאפשרו לחמאס להיאחז בהם מחדש ולהקים בהם מחדש תשתית פוליטית וטרוריסטית, כמו שעשו הטאליבאן באפגניסטאן בשנים האחרונות.

מנגנוני הביטחון של אבו מאזן אינם חזקים דיים כדי לטפל בבעיה זו ללא סיוע משמעותי מצד השב"כ וצה"ל. יש אמנם מי שמציע שכוח רב לאומי יחליף את ישראל בביצוע משימות שיטור וביטחון פנים בגדה. אבל במערכת הביטחון מפקפקים אם יש כוח כזה שיוכל להתמודד עם חמאס במגרשו הביתי.

הנסיון בלבנון מהשנים האחרונות אינו מעודד. כוח רב לאומי אירופי בהיקף גדול (1,300 חיילים) לא הצליח לסכל את התבססות המערך הצבאי של חיזבאללה בכפרי דרום לבנון ואת הברחות הנשק מסוריה לחיזבאללה.

לאור כל אלה משוכנעים קובעי מדיניות בכירים בממשלת ישראל כי מו"מ על הסדר קבע נידון מראש לכישלון במצב הנוכחי. לא מחמת היעדר רצון טוב בשני הצדדים וגם לא בגלל חולשות הנשיא אובמה וממשלו, אלא בגלל שחמאס השולט בשליש העם הפלסטיני, מאיים פוליטית ופיזית על אבו מאזן, וגם רוצה ויכול לטרפד כל הסכמה בינו לבין ישראל.

את המבוי הסתום המהותי הזה המונע התקדמות להסדר אפשר לפרוץ באמצעות שלוש דרכי פעולה עיקריות:

• למוטט את שלטון חמאס ברצועה או שהוא יקרוס מאליו; מה שלא נראה כרגע באופק.
• פיוס בין חמאס לפתח והקמת ממשל משותף שיצהיר במפורש על נכונותו להכיר בישראל ולהתפשר עימה. גם זה לא נראה סביר כעת.
• לממש את תוכנית ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד ולהקים בהדרגה מלמטה למעלה בשיתוף עם ישראל והקהילייה הבינלאומית, תשתיות בשטח ותשתיות מוסדיות למדינה פלסטינית. זאת עד שיבשילו התנאים שיאפשרו מו"מ על מתווה הקבע שבמסגרתו תוקם מדינה פלסטינית.
  

לאופציה זו יתרון מפני שביצועה אינו תלוי בחמאס ומפני שהיא תיתן לפלסטינים אופק מדיני וכלכלי שיתרחב בהדרגה וכך ימנע התסכול שעלול להביא לפרוץ אינתיפאדה שלישית. בכל מקרה, אופציה זו עדיפה על ההתבוססות העקרה בבוץ, שמתנהלת היום בין הצדדים.