מהירות, זמינות, מידע: על מהפכת האינטרנט

 ג'וזף ליקליידר, 'ליק' בקיצור, היה פסיכולוג צבאי שעסק בפרוייקטים שונים הקשורים למלחמה הקרה. היה לו רקע אקדמאי בפיסיקה ובמתמטיקה, אבל הפעם הראשונה שפגש מחשב הייתה רק בשנת 1950 כשהיה כבר בן 35. הוא לא הבין כלום באלקטרוניקה ולא ידע לתכנת, אבל הקליק בין המחשב וליק היה מיידי.

באותם הימים ממשק העבודה מול המחשב היה באמצעות כרטיסיות מנוקבות. הטכנאים עבדו שעות ארוכות כדי להכין את הכרטיסיות ולהזין אותן למחשב, ואז המתינו עוד כמה שעות עד שהמחשב יסיים את חישוביו. זה היה תהליך מסורבל ומאוד לא יעיל. ליק הבין, בעיקר על סמך האינטואיציה, שבמכונות הגדולות הללו ישנו פוטנציאל בלתי מנוצל.

בשנת 1962 מונה ליקליידר לראש המשרד לטכנולוגיות עיבוד מידע, במסגרת סוכנות מחקר צעירה של משרד ההגנה האמריקני בשם 'דארפה' (DARPA). הוא גייס את טובי המוחות באוניברסיטאות וביקש מהם למצוא דרך פשוטה לחבר בין רשתות מחשב מרוחקות. מכיוון שלא היו תקנים קבועים לרשתות מחשב וכל ארגון בחר את המחשבים והטכנולוגיה שהתאימה לו, התוצאה הייתה בלאגן טכנולוגי ומחשבים שלא היו מסוגלים לדבר זה עם זה. כשנסתיימה הקדנציה של ליק הרעיון שלו היה עדיין בלתי ממומש- אבל זרעי המהפכה כבר נזרעו.

פול באראן, מהנדס צעיר בחברת 'ראנד' (קבלן-משנה של צבא ארצות הברית) קיבל משימה לא פשוטה: לתכנן מערכת תקשורת שתוכל לשרוד הפצצה גרעינית. הפתרון שלו היה לבנות רשת מחשבים במודל 'רשת דייגים': המוני חיבורים קטנים בין מחשבים קטנים יחסית. לרעיון של באראן היה יתרון מובהק בכל הנוגע למחיר ואמינות, שכן המחשבים הקטנים יהיו זולים יחסית. הבונוס ברעיון של באראן הוא שאם הסובייטים רוצים להפסיק את התקשורת לגמרי, הם חייבים להשמיד את כל המוני החיבורים הקטנים- דהיינו, להשמיד את כל ארצות הברית. בעצם, אולי זה לא כזה בונוס מוצלח.

ב- 1969, לאחר מספר שנים של הכנות ותכנונים, הגיע השעה להפוך את התאוריה למציאות. פרופ' לאונרד קליינרוק היה אחד המומחים המובילים בעולם למערכות מיתוג מחשבים ו-UCLA, האוניברסיטה שבה לימד קליינרוק, נבחרה להיות פורצת הדרך. ב-UCLA הוצבה נקודת החיבור הראשונה, שאמורה הייתה לחבר בין רשתות המחשבים של UCLA וסטנפורד.

הצוות של קליינרוק עבד בקדחתנות כדי לעמוד בלוח הזמנים של הניסוי. המחשב שהיה אמור לחבר בין הרשתות הושק רק שנה קודם לכן. הפעם היחידה שקליינרוק ראה אותו במו עיניו הייתה בתערוכה, ובמקרה הזה המחשב המאסיבי, חצי טון משקלו, היה תלוי בעזרת ווים מהתקרה ובריון עם פטיש גדול היכה בו שוב ושוב כדי להראות לכולם עד כמה הוא אמין ועמיד בפני זעזועים. לקליינרוק הייתה סיבה טובה לחשוב שאותו המחשב בדיוק אמור להיות זה שיגיע אל המעבדה שלו ב-UCLA; בהחלט לא מחשבה מעודדת במיוחד.

למזלם של אנשי UCLA המחשב שהגיע אליהם עבד כמצופה. כעת ניגש קליינרוק למלאכת החיבור בין שתי האוניברסיטאות. הוא ומתכנת נוסף ישבו מול מסוף מחשב עם שפורפרת טלפון ביד, ומהנדסים בסטנפורד ישבו מול המסוף והטלפון שלהם. המטרה הייתה להעביר את המילים Log In דרך החיבור החדש. המתכנת של קליינרוק לחץ על האות L, והאיש בסטנפורד אמר לו בטלפון- 'קיבלתי L'. הוא לחץ על O, והאיש אמר 'קיבלתי O'. הוא לחץ על G- וכל הרשת קרסה. זו הייתה ההתחלה של רשת האינטרנט.

ככל שנוספו רשתות חדשות לרשת הארפה-נט, היה צריך להוסיף מחשבים בנקודות החיבור במודל 'רשת הדייגים'. המחשבים הללו מכונים 'נתבים' (Routers), מכיוון שהם מנתבים את המידע שעובר מרשת מחשבים אחת לרשת מחשבים אחרת. עוד נתבים פירושו עוד כסף, ולכן עלה צורך ברור להוזיל את מחירם. כפי שכל מי שקנה מכשיר די.וי.די מתוצרת סינית למד על בשרו, המילים 'זול' ו'לא אמין' הן מילים נרדפות בסינית. אבל הצבא דרש נתבים זולים ללא אף פגיעה באמינות. מה עושים?

החוקרים שפתרו את הבעיה הזו בשנת 1973 היו רוברט קאהן מדארפה ו-וינטון סרף מסטנפורד. הרעיון שלהם היה לתת לכל מחשב בעולם כתובת ייחודית משל עצמו, כך שהמידע ברשת ינותב כפי ממש כפי שמכתב בדואר רגיל ממוען לכתובת מגורים ספיציפית. כתובת זו מכונה 'כתובת IP'.

מי שמקבל אליו את חבילות המידע הוא הנתב. הנתב מביט בחבילה וקורא ממנה את כתובת היעד. שום דבר אחר בחבילת המידע לא מעניין אותו: בין אם מדובר בוידיאו קליפ של מדונה, או בדרשה של הרב עובדיה- מבחינתו זה אותו הדבר. כל מה שהנתב רוצה הוא להעביר את חבילת המידע קרוב יותר אל יעדה. המידע עובר מנתב לנתב באופן עצמאי עד שהוא מגיע אל יעדו, שם מחשב היעד הוא זה שבאחריותו לבדוק שכל המידע הגיע כשורה. מכיוון שהנתבים לא צריכים להתעמק במידע אותו הם מעבירים, ומכיוון שנטל בקרת האיכות עבר אל כתפיו של מחשב היעד, הנתבים יכולים להיות פשוטים- וזולים.

בשנת 1989 החלה רשת האינטרנט להתרחב בקצב מסחרר. עשרות אלפי מחשבים כבר היו מחוברים אליה, וגם גורמים מסחריים החלו לשים עין על האפשרויות הפיננסיות התלויות בה. אבל הציבור הרחב עדיין לא יכל להשתמש בה בגלל שהגלישה נעשתה באמצעות תוכנות מסובכות. מי ששינה את כל זה היה אנגלי בשם טים ברנרס-לי.

ברנרס-לי היה מתכנת שהועסק במכון המחקר CERN שבשוויץ. ברנרס-לי ביקש לשנות באופן מהותי את האופן שבו גולש באינטרנט רואה את המידע שנמצא על מחשב אחר ברשת. במקום לקבל רשימה ארוכה של קבצים שונים ומשונים שנמצאים על המחשב, הגולש יראה על המסך דף רגיל- כמו עמוד בספר או בעיתון. היתרון הגדול של דף כזה הוא שהוא יכול להכיל את הקישורים המוכרים לנו: בלחיצת כפתור הגולש יכול להגיע אל מידע שנמצא על מחשב אחר, מבלי להקליד כתובות או מספרי IP. הקישורים של ברנרס-לי חיברו למעשה את כל האתרים באינטרנט בקשרים סמויים מן העין, ואיפשרו לגולשים לדלג מאתר לאתר בזריזות כדי למצוא את המידע הנחוץ להם. ברנרס-לי פיתח את שפת התכנות שבה נכתבים הדפים הללו, HTML (Hypertext Markup Language), ואת הדפדפן הראשון שהיה מסוגל להציג אותם על המסך.

טים ברנרס-לי התלבט כיצד לקרוא לטכנולוגיה החדשה שפיתח. הרעיון הראשון היה The Information Mine ('מכרה המידע'), כדי להדגיש את הקלות שבה יכול כל גולש להגיע לכל מסמך ברשת. אבל השם נפסל מכיוון שראשי התיבות שלו הם TIM, והוא לא רצה שיחשבו שהוא במין אגו-טריפ. גם השם הבא, Mine of Information נפסל, כי ראשי התיבות שלו היו MOI, 'אני' בצרפתית. לבסוף הוסכם על השם World Wide Web, 'הרשת הרחבה העולמית'- והמהפכה יצאה לדרך.

אגב, דאגלאס אדאמס אמר פעם על ה-WWW שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הקיצור ארוך יותר לביטוי מאשר השם שאותו הוא בא לקצר...

רן לוי הוא סופר מדע ומגיש את 'עושים היסטוריה! ', פודקאסט על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.