איך לומדים היסטוריה? בטח שלא מהמורים

כשהייתי תלמידה בחטיבה ובתיכון היה לי במוח מפסק משוכלל של קשב. רוב המתבגרים והוריהם בוודאי יודעים למה אני מתכוונת. מדובר ביכולת מופלאה לעצום אוזניים לנוכח מידע שאין כל עניין בו. בשיעורי היסטוריה המורה היתה מדברת ומדברת ואני ישבתי במקומי בנימוס, אולי אפילו התבוננתי בה, אבל שום דבר מהדברים שאמרה לא נשמע.

אני יודעת שאני לא מיוחדת בכך. זיוף קשב וריכוז הוא יכולת של התלמידים הטובים דווקא. מה שמאפיין את הילדים עם בעיות הקשב הוא ההתעקשות למצוא משהו שבאמת מעניין אותם. אני מעולם לא התעקשתי למצוא עניין דווקא בבית הספר. זה נראה לי הגיוני כמו ללחוץ על כפתור הטלוויזיה ולחכות שיצא ממנה זרם של מים.

לפני מבחנים בהיסטוריה הייתי קוראת את ספר הלימוד וחושבת לעצמי 'הי, זה דווקא יכול להיות מעניין. חי נפשי, מיד אחרי המבחן אני אתחיל לעקוב אחרי מה שהמורה אומרת ואולי אפילו נפתח דיונים מרתקים בכיתה'. זה, כמובן, לא קרה. בשיעור הבא המורה היתה פותחת את הפה, אומרת 'חמורבי' ומיד הייתי נכנסת שוב לעירפול חושים קטטוני.

בבית הייתי טוחנת אנציקלופדיות ולועסת מילונים, אבל ברגע שחומרי הלימוד היו עוברים דרך גופם של המורים שלי, הם היו עוברים התמרה פלאית והופכים לדבר המשעמם עלי אדמות. האמת העצובה היא שכשאני הייתי תלמידה, למורים היה מעמד לא רע ואפילו עמדנו כשהם נכנסו לכיתה.

אולי פחדתי מהם, אבל את הלמידה עשיתי במקומות אחרים. כשדנים היום במעמד המורה, אפשר אולי לחשוב על משהו ששמעתי לא מזמן מהגננת של הילדים שלי: סמכות לא קשורה בכוח. סמכות אמיתית מושגת כשהצד השני סומך עליך, כשהוא סמוך ובטוח שאתה לטובתו. רק אז יש לך סמכות עליו. ואם כך, למורים שלי היה אולי כוח, אבל לא היתה להם סמכות.

היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים

בדיוק לתלמידים כמוני יצא תרגום חדש של ספר שנכתב בשנת 1935, "היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים", מאת ארנסט גומבריך האוסטרי.

"הייתי רוצה שהקוראים שלי יקראו בו להנאתם ויעקבו אחרי סיפור ההיסטוריה בלי להיות מחוייבים להכין סיכומים ולרשום שמות ותאריכים. אני מבטיח שלעולם לא אבחן אותם", כך כתב גומבריך בהקדמה למהדורה הטורקית, מספרת נכדתו ליאוני גומבריך. וזו הבטחה חשובה.

לפני שעה בערך סיימתי לקרוא את הספר. גומבריך כתב בשפה פשוטה ובהירה שמאפשרת קריאה שוטפת וחסרת הפרעות. ועם זאת, אם תשאלו אותי עכשיו באיזו שנה שלט פרידריך ברברוסה, אני אכשל בבחינה מיד. אני לא זוכרת באילו שנים קרו הדברים, אני לא זוכרת את סדר השושלות וכמה שנים נמשכה מלחמת שלושים השנה.

אבל למדתי דברים שלא ידעתי. למשל, שהאדם הניאנדרתלי קרוי כך על שם המקום בגרמניה בו מצאו את עצמות הגולגולת שלו. למדתי דברים שקצת נבוכתי לגלות שאני לא יודעת, כמו (לגלות? לא לגלות? נו, שיהיה) שלפרוטסטנטים קוראים כך כי הם מחו (פרוטסט) נגד מנגנוני הכנסיה הקתולית ועוד עובדות מלבבות ומרתקות שישארו איתי עד האלצהיימר.

"ההיסטוריה של העולם" הוא ספר מעניין, אבל אם הייתי צריכה לשנן אותו, כל חדוות הגילוי היתה פורחת ממני ומשאירה אותי עם תאריכים זעירים כתובים על פרקי ידי. אני לא נגד שינון. שינון הוא כלי מצויין בלימוד שירה או פסוקים מהתנ"כ. אבל שינון סעיפים ותתי סעיפים ממגילת זכויות הבלה-בלה, יכול לגרום לכל ילד חיוני ונמרץ להפוך מופנם, עגמומי וממצמץ. לא חבל על חומר לימודי כל כך מעניין?

מהי בכלל היסטוריה?

"ההיסטוריה של העולם", נכתב, כאמור, ב-1935. למרות השפה העכשווית והקולחת, בסיס התפיסה שלו מהי היסטוריה הוא שמרני ומתאים למחצית הראשונה של המאה ה-20. ההנחה הכללית העומדת בבסיסו היא שההיסטוריה של העולם היא, פחות או יותר, סיפורי שליטה ומלחמות של גברים, תוך שימת דגש על חצי הכדור הקרוי 'מערבי'.

גומבריך לקח על עצמו משימה לא פשוטה: לספר את תולדות העולם החל מתקופת המצרים הקדמונים (3100 לפני הספירה, אם אתם מתעקשים) ועד אמצע המאה העשרים. ההיקף המסחרר הזה דורש תיאור מאורעות ממעוף הציפור ובעיקר, סינון בין מה נחשב הכרח לבן תרבות מערבי לדעת לבין מה שאפשר לוותר עליו. התוצאה, בעמודים רבים-רבים, היא תיאור בלתי פוסק של קרבות, מערכות, מלחמות, סכסוכים, רדיפות וגזירות ובין לבין – מעט פילוסופיה, אמנות, אדריכלות ונשים.

למרות שנהניתי מאוד מהקריאה, אני חייבת לציין שאפף אותי דיכאון קל בסופה. זאת ההיסטוריה של העולם? היערכות בלתי פוסקת של אנשים במבנים שונים זה נגד זה?

היום כבר רווחת לגבי היסטוריה תפיסה אחרת. ההיסטוריה אינה צרור עובדות אובייקטיביות שאין עליהן עוררין. ההיסטוריה היא גוף ידע שמעיד על מספרו הרבה יותר משהוא מעיד על תולדותיו של העולם. אם ההיסטוריה מורכבת מגברים מרעילים, דוקרים, יורים, הורסים, שורפים, בוזזים, הרי זה רק בגלל שאלה האנשים שכתבו אותה.

ההיסטוריה היא גבירה שמכופפת את ראשה בפני כל אדון. ההיסטוריה אינה אובייקטיבית, חופשית ובלתי תלויה. היא משתנה לפי בעליה, לפי מי שמספר אותה באותו רגע, איפה הוא נמצא גיאוגרפית ובאיזו תקופה הוא חי. בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם "תלמדו מההיסטוריה", תגידו לו שאפשר ללמוד מההיסטוריה בעיקר דבר והיפוכו.

ההיסטוריה, כמו 'אלהים', כמו 'הטבע', יכולה לספק חיזוקים לכל השקפה ונקודת מבט. כך יכולים המתנחלים ללמוד מההיסטוריה והפלסטינים לומדים מההיסטוריה וכולם כאחד שואבים ממנה עובדה מוצקה שאין עליה עוררין: אנחנו צודקים. עובדתית. אה, וגם אלהים בצד שלנו.

היום, אחרי בעקבות תיאוריות פמיניסטיות ופוסט-קולוניאליות, כבר אי אפשר לקרוא את "תולדות העולם" כסיפור אחד עובדתי שאין בלתו. היום אנחנו מבינים שיש הרבה תולדות והרבה עולמות. ההיסטוריה, כפי שכינו אותה הוגות פמיניסטיות, היא His story וברגעים אלה ממש רבות מהן עובדות על מחקרים וחשיפת עדויות על היסטוריה אחרת שמלחמות הגברים נמצאות אולי בשוליה ונשים וילדיהן במרכזה.

גומבריך נפטר ב-2001 וזכה להוסיף בספרו קטעים נרחבים יותר על ההיסטוריה של סין, יפן והודו, וכן סקירה זריזה על המאה העשרים, החל ממלחמת העולם השניה. קטעים על היסטוריה יהודית ומוסלמית התווספו על ידי עורכי המהדורה העברית.

"היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים" הוא ספר מצוין לצעירים בגילים הצעירים. הוא נותן עובדות שכדאי לכל אדם לדעת. צעירים בגילים מבוגרים יותר כבר אמורים לדעת שצרור הסיפורים המרתק הזה אינו באמת "ההיסטוריה של העולם", אלא סיפור היסטוריה אחד מיני אינספור סיפורים נכונים לא פחות שאפשר וראוי לספר.

• היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים. ארנסט גומבריך. תרגום: דן תמיר. ספרי עלית הגג, ידיעות אחרונות.
  

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .