בקשת עזרה

זוהי פניה לעזרה.

אנחנו זקוקים לעזרתכם.

אבל אולי כדאי להתחיל במי זה "אנחנו":

מאז ספטמבר אני מלמד תקשורת בכיתה י"א בתיכון טכנולוגי נעמ"ת יפו. קוראים לזה מרכז חינוך של "הזדמנות אחרונה", כי כל התלמידים נפלטו ממסגרות אחרות. יש בכיתה שלי ישראלים ותיקים, יוצאי חבר העמים, ילדי עובדים זרים, ערבים, חובשי כיפה, בעלי תיקים פליליים, בעלי הפרעות קשב וריכוז, כמעט כולם ממשפחות מצוקה.

"משפחות מצוקה" הוא ביטוי מכובס לזה שהם עניים. היה לנו ויכוח גדול אם מותר בכלל להגיד "עניים". הם העדיפו בהתחלה "מעוטי יכולת". קלי, שיושבת בשורה ראשונה ויש לה ציפורניים בעשרים צבעים זוהרים, הציעה "מוגבלים תקציבית", וזה הצחיק אותנו. אני טענתי שמותר להגיד עניים, מפני שלהיות עני זו לא בושה, והם הרי לא עשו שום דבר רע. אנחנו עוד מתווכחים על זה.

אז איך הם?

הם נהדרים.

החל מהשבוע השני של שנת הלימודים אני מלמד אותם רק לפי מערכי-שיעור של שנה ב' באוניברסיטה. הם קולטים את זה לא פחות מהר מכל סטודנט. אין לי מושג איך המערכת הצליחה להחמיץ אותם, או למה, ואני גם לא שואל. לכל אחד יש את הסיפור שלו.

לפני חודש וחצי התחלנו לדבר על השואה. הם היו שקטים וסקרנים, והיה ברור שהנושא מעסיק אותם. מישהו הזכיר את המסעות לפולין. שאלתי אם מישהו מהם מתכונן לנסוע. הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח.

אולי באמת נפלתי. "אי אפשר", אמר אסף, "זה עולה ששת אלפים שקל".

ואיך אתם מרגישים עם זה? שאלתי.

הם שתקו.

"זה לא בסדר", אמרה פתאום קלי.

מה לא בסדר?

זה נפתח לאט, בקושי, אבל ברגע שזה נפתח אי אפשר היה לעצור אותם. לא יכול להיות, הם אמרו לי, שאפילו זכרון השואה הפך להיות עניין רק לעשירים. מה הם חושבים לעצמם? שבגלל שאנחנו מיפו אז לא אכפת לנו? שרק הילדים מסביון צריכים לשיר את "התקווה" באושוויץ? שאם אנחנו עניים אז אותנו לא צריך ללמד על זה?

כשהם כועסים הם כן אומרים "עניים".

חשבתי, ולא אמרתי להם, שאולי הם יבינו את זה אפילו טוב יותר מאחרים. באושוויץ היו רק עניים.

אז מה אתם הולכים לעשות? שאלתי.

"כלום", אמר אביב, "מה אפשר לעשות"?

בטח שיש מה לעשות, אמרתי, אבל אם תתייחסו אל עצמכם כאל אזרחים סוג ב', גם העולם יתייחס אליכם ככה. אם אתם חושבים שזה לא בסדר, תעשו משהו בעניין.

הם חשבו על זה לא מעט כנראה. שבוע אחר כך הם אמרו לי שהם רוצים לכתוב מכתב לשר החינוך. הם רוצים להסביר לו שהם רוצים לנסוע לפולין כמו כל הילדים האחרים. אמרתי שזה נשמע לי רעיון טוב. "אז תעזור לנו לכתוב את המכתב", אמר סשה.

הוא גומר ללמוד כל יום באחת, עובד עד אמצע הלילה כדי לעזור למשפחה שלו, ואז בא שוב לבית הספר. אין לי מושג איך הוא עומד בזה.

אני לא אעזור לכם, אמרתי, זה המכתב שלכם, ואתם תכתבו את זה יותר טוב ממני.

הם ישבו וכתבו את המכתב. היו להם לא מעט ויכוחים, והם לא היו בטוחים שזה יצא בסדר. "לא מדובר פה על טיול שנתי", הם כתבו, "אנחנו מדברים פה על המורשת שלנו, שנמנעת מאתנו, רק כי אין לנו כסף לממן אותה".

מצעד החיים בפולין. בתקווה לשיר את ה"תקווה" באושוויץ

הם שלחו את המכתב לפני יותר מחודש. חיכו שהמזכירה תצא רגע, הקלידו אותו על המחשב של בית ספר, ושלחו אותו ללשכת השר. אני יודע שהמכתב הגיע לכתובת הנכונה, מפני שאני זה שהשיג להם אותה, ואני מקווה שמנחם המנהל לא יכעס עלי בגלל זה.

הם שלחו את זה מהר, לפני שיתפסו אותם, ואז חזרו לכיתה, גאים וקצת מבוהלים, ובעיקר הם הרגישו שבפעם הראשונה בחייהם הם החליטו לא לעמוד מן הצד. בפעם הראשונה בחייהם הם החליטו שהם אדונים לגורלם, והם לא מוכנים שיתעלמו מהם רק בגלל שהם גרים ביפו והם עניים. בפעם הראשונה בחייהם הם החליטו שהם מוכנים לתת אמון במדינה, ולהאמין שהיא רואה בהם בני אדם טובים לא פחות מכל אחד אחר.

ואף אחד לא ענה.

אני לא מדבר על תשובה שלילית. פשוט לא טרחו לענות להם. כל אלפי האנשים האלה, שיושבים במשרד החינוך, וכנראה יש להם דברים כל כך חשובים לעשות שבמשך יותר מחודש אף אחד מהם לא מצא חמש דקות פנויות כדי לשלוח תשובה ל-37 ילדים מיפו שרק רוצים להצטרף למסע שאת מטרתו הגדיר משרד החינוך בעצמו, על דף רשמי של משרד החינוך, כ"חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת".

116,000 תלמידים יצאו לפולין בחמש השנים האחרונות. מהעשירונים העליונים יוצאים פי שלושה תלמידים מאשר בעשירונים התחתונים. בעשירון של יפו ד' אף אחד לא יוצא. הם היו הראשונים שניסו, אבל אף אחד לא ענה להם.

איך הם הגיבו?

הם היו הרוסים.

כשרע להם הם חוזרים לכעוס. אני חושב שהם כעסו עלי. על התמימות שלי, על זה שגררתי אותם להרפתקה הזו שבסופה שוב העליבו אותם. לא הצלחתי להתווכח איתם, בעצם לא ניסיתי, מפני שהם צודקים.

אלא שאז קרה נס קטן. אני לא יודע איך הוא קרה, או מה הם אמרו אחד לשני, אבל הם החליטו לא לוותר. הילדים האלה, שכל חייהם אמרו להם שהם בשולי החברה הישראלית, החליטו לנסות לדבר איתה ישירות. הילה מצאה אתר באינטרנט שבו אפשר לפרסם עצומות, והם כתבו עצומה ופרסמו אותה. "בואו נגיע למאה-אלף חתימות", הם כתבו שם, "כדי שבמשרד החינוך יראו אותנו".

ביום שני השבוע היו לעצומה 728 חתימות.

אז אנחנו זקוקים לעזרתכם.

רק תחתמו. לחצו כאן. ואם אתם יכולים, דברו גם עם החברים שלכם בפייסבוק או בחיים האמיתיים, ותבקשו גם מהם לחתום.

כדי שיראו אותם.