ריקוד המכונה

עבודתה של יעל בלבן נעה בתנועות מעגליות בין הביוגרפי לפוליטי וחוזר חלילה; בתערוכתה החדשה - "התקפת רישום" - שנפתחה בגלריה בקיבוץ כברי (אוצרת דרורה דקל), היא למעשה מאנישה את המעגלים הקפיציים בהם עסקה כבר בעבודותיה האחרונות (ראו תערוכת היחיד "פרמננט" בגלריה שי אריה).

תנועות מעגליות בין הביוגרפי לפוליטי (צילומים: ורה פטיג ונציאן)

המעגל המופשט עובר בתערוכה הנוכחית מכניזציה פארודית, בדמותה של מכונת רישום גדולה המשתלשלת מתקרת הגלריה. המכונה עשויה מסבכה של קפיצים, ובמרכזם לב פועם. בלבן מוסיפה כי למכונה גם כליות ולבלב. את כל החלקים הפנימיים של הגוף היא מכנה "הקישקעס של האמנות", שכן המכונה, כפי שכבר צוין, היא "גוף חי" שעוסק ברישום.

עבודת הרישום מדומה למתקפה חסרת שליטה או היגיון. המכונה של בלבן אכן תוקפת את הקירות הלבנים של הגלריה במעגלים קונצנטריים המתפקעים בצידם. ההתקפה מגיעה לסיומה כשהמכונה שוקעת בנקודה מעגלית וכמו גוועת בגניחה דקה. התוצר הסופי מקבל צורה של עין דמיונית, השולחת מבט עקור בגוף הקפיצי החופר בה.

רישום כמתקפה חסרת שליטה או היגיון 

בלבן מדמה את הזרועות המתנחשלות של המכונה לסרטן. כמו מחלת הסרטן, מתפשטת גם המכונה בהתקפה חסרת רסן, עד שלבסוף היא מביסה את הגוף החי הנושא אותה. בכך מרפררת בלבן לשני אירועים ביוגרפיים מרכזיים בחייה: האמנות והמחלה, והאמנות כמחלה.

בני כלאיים, כרוביות ודרקונים

הקפיצים של המכונה אף נתפסים כמשחררים מן הלא מודע ישויות חידתיות על גבול הפנטזיה. דרורה דקל תיארה אותם בטקסט המצוין שנלווה לתערוכה כ"בני כלאיים, יצורים אנדרוגיניים, דמויי מבנים, בנות-ים, צורות צמחיות, כרוביות ודרקונים. כולם חסרי בסיס איתן שאמור לחברן לאדמה. רובם בעלי מבנה אנכי, צפים-מרחפים בחלל".

רשתות של נשים הקשורות זו בזו

כל אלה מותזים על הקיר בהתקף רישום סיזיפי. חלקם מתלפפים על גבי עמוד, אחרים מתקפלים לכיוון הרצפה. תנועתם הלא קונבנציונאלית מערערת על שלמות החלל ועל "הגינותו" הלבנה והניטרלית.

בלבן מבקשת לראות בסבכת היצורים - פרי עבודתה של המכונה - רשתות של נשים הקשורות זו בזו, מעין שושלת מטרילינארית שהולידה הרחם הקפיצית של מכונת הרישום שבראה. הרשתות מבטאות לדבריה "קשרים נשיים" שנטוו מיחסי שארות, ידידות ושכנות.

המכונה היא גוף חי (צילום: בל שפיר)

אלו מתפקדות כדבוקה מלוכדת אחת שאינה ניתנת להתרה. השרשרת הנשית המופשטת נולדה מדמות אישה קונקרטית - מרי אנטואנט - שנוצרה אף היא ממעגלים קפיציים ("פרמננט 3", 2009). אנטואנט, כמו נשים בודדות אחרות שהצליחו להיכנס אל דפי ההיסטוריה, מתויגת כאישה אנוכית, מפונקת וחסרת לב.

בלבן מסמנת את נוכחותה באמצעות האלימות המזוהה איתה. את גופה היא מרכיבה ממלכודת חנק של שמלות מלמלה עשויות סלילים. את ראשה היא מסמנת כשהוא ניתק מגופה באמצעות סילון חזק של דם. לאור דמותה הטרגית של אנטואנט, ניתן לקרא את רשת הנשים ההדוקה שמשתפלת מקירות הגלריה, כאנטי-תזה עכשווית של המציאות ההיסטורית העגומה.

ישויות חידתיות על גבול הפנטזיה

המעגליות המסתלסלת היתה בשלב מוקדם יותר אבוב. האבוב - אותו צמיג שחור שהופיע כייצוג האולטימטיבי של הישראליות כבר בעבודות המוקדמות של משה גרשוני, היה לדברי בלבן "הפיכה של הצמיג למשהו רוסי, רוסיפיקצייה שלו על פי קודים של משפחה שחיה בישראל, אך לא נולדה וגדלה בה". "לשבת בתוך אבוב זו פוזה מאוד ישראלית", טוענת בלבן. "כשהלכתי לחפש את הישראלי - הצבר - מצאתי שם אבוב".

ילדות בין פסנצתר וכינור

במיצב שהוצג בבצלאל ("אוויר של כולם", 2007) הפכה בלבן את האבוב למעין קונצרט מינורי, המכיל פסנתר, מנצח וגברת הדורה העונה לשם "ז'אבו". אך גם בקריצה מחויכת זו, המערבת "גבוה" ו"נמוך" (טייר ואולם קונצרט), חומר ו"אנטי חומר" (גומי ואוויר), נפח וריקנות, מצויות תביעות אצבע ביוגרפיות. בלבן בילתה את ילדותה בחברת הפסנתר והכינור של הוריה, על ברכיהם גדלה, לטוב ולרע.

לשבת בתוך אבוב זו פוזה מאוד ישראלית

גם הצורה המעגלית של האבוב חבה את קיומה להיסטוריה הפרטית של בלבן; הפעם מדובר בהיסטוריה האלימה שחוותה המשפחה בברית המועצות. בלבן מספרת כי הצורה המעגלית המסתלסלת נולדה מתוך מה שהיא מכנה "חתימת הפקיד". "חתימת הפקיד" היא חתימה מסולסלת של פקיד רוסי בשר ודם.

פקיד זה חתם על מסמך הרהביליטציה (טיהור מאשמה), של סבה של בלבן - בוריס פומיץ' אסקין. הסב הוצא להורג ב-1938 על ידי בית דין שדה שפעל תחת סמכותו המצמיתה של סטלין. ב-1953 טוהר הסב מכל אשמה בשל חוסר ראיות. מסמך הטיהור הוא הזיכרון היחיד שנותר לבני משפחתו.

בלבן הגדילה את החתימה למימדי ענק, אותם יצקה מפוליאוריתן מוקצף. החתימה המסולסלת נתלתה על קיר

הגלריה במדרשה כהכרזת ניצחון פומפוזית, טבולה בזעם אצור ואירוניה מרה ("חתימת הפקיד", 2004). לימים הפכה החתימה הדרמטית ל"פרח חתימות" נאיבי. הפרח הוא למעשה אגד של חתימות שקובצו יחדיו, לכלל צורה פיגורטיבית מוכרת ("פרח החתימות", 2008).

האופי הרומנטי המסומן בפרח כמו עומד על מנעד המשמעויות המקוטבות שיכולה הצורה (החתימה הסימבולית) לספוג. כיצד ניתן לסכם בשורה אחת את החתימה שהפכה לפרח, שהפכה לאבוב, שהפך לקפיץ הרסני-מופשט? דומה כי בלבן מספקת את התשובה: "סכנה. מסוכן להיות אמן, לכן כנראה הגעתי לאמנות רק בגיל 45".