כך הולכים השותלים

הם מעשנים גם רכבים

"Up In Smoke" (או בעברית "גלגל אותה") של צמד הקומיקאים צ'יץ' וצ'ונג (או בשמותיהם המלאים: צ'יץ' מארין וטומי צ'ונג) הוא לא סתם סרט סטלנים. למעשה, הוא אפילו לא ממש סרט. היצירה הזו מ-1978 היא למעשה שיר הלל לצמח הקנביס, שמופיע כאן בתפקיד שלא נופל בחשיבותו משני הכוכבים.

"צ'יץ' וצ'ונג: גלגל אותה". עלילה? נו, באמת

ג'וינט עצום ממדים (שגם מכיל לא מעט שיירי צואה של לברדור) הוא זה שמגבש אותם ומאחד ביניהם, וגם מסבך אותם עם רשויות החוק לא אחת. בשיאו של הסרט, מכונית מסחרית שיוצרה כולה מקנביס הופכת לרכב המילוט שלהם ממכסיקו לארצות הברית.

כן, יש בסרט גם איזשהו ניסיון להציג סיפור כזה או אחר, ויש שיקראו לו גם סרט מוזיקלי, במובן מסוים. אבל אל תטעו: ענני העשן הממסטלים והדיאלוגים נטולי התוכן של הגיבורים הם המרכיבים החיוניים של הסרט והם שהפכו את "Up in Smoke" לסרט פולחן ואת הכוכבים לגיבוריהם של מיליוני סטלנים חסרי תכלית ברחבי העולם. לא בכדי שנים רבות לאחר מכן, טומי צ'ונג חזר למסכים בתפקיד ליאו, הסטלן האולטימטיבי וההיסטרי של "שנות ה-70".

יום שישי הגמור

ב-"Friday", לעומת זאת, המריחואנה לא ממש מניעה את העלילה אלא להפך: היא לא עושה כלום, ממש כמו אפקט הסם. במהלך הסרט הצופה לגמרי נשפך על הקרקע, וטוב יהיה לו גם להישאר שם כמה שעות אחרי שהסרט ייגמר.

"Friday". מה עושים? כלום

גם בסרט הזה, בו מככבים אייס קיוב וכריס טאקר, הגראס בונה ומעצב את העלילה. השניים מסתבכים בצרות, אוזרים אומץ ומתגברים על קשיים (לפחות אייס קיוב). אך התחושה המתמשכת בסרט היא שהזמן פשוט נעצר. בגלל העישונים, אייס קיוב וכריס טאקר מתיישבים על המרפסת, משקיפים לשכונה ולא עושים שום דבר. בתוך ענן העשן שאופף את התסריט, השניים גם מצחיקים מאוד.

טאקר על גבול הטירוף באחד מתפקידי הטייפ-קאסט הראשונים שלו, עוד הרבה לפני שהצופים הספיקו להתעצבן ממנו, ואייס קיוב בתפקיד לא תפקיד, לא אומר הרבה, שומר על שקט וצולל למעמקי הסטלה. אלמנט נוסף שהופך את הסרט לכל כך מצחיק הוא ג'ון ווית'רספון, שמשחק את אביו המורמר של אייס קיוב וממשיך לעשות את אותו התפקיד הטיפשי גם בשני סרטי ההמשך. גם שם מופיעה המריחואנה, אבל כבר הופכת מאוד שולית.  

הכל בוער

הסיבה ש-"Half Baked", או בתרגומו העברי הקלוקל "חברים בכל מחיר", הוא סרט הסטלנים האולטימטיבי נעוצה כנראה בכך שהסרט מוכתב, מתנהל ומעוצב אך ורק בצלם המריחאונה, סביב דמותה של הסוויט מרי ג'יין. בסרט הקורע מצחוק, שבזכותו פרץ הקומיקאי דייב שאפל (המצטיין בתפקיד וגם היה שותף לכתיבת התסריט), המריחואנה שולטת בכל. בעקבותיה מצאו ארבעת גיבורי הסרט המעושנים זה את זה, בעקבותיה אחד מהם נעצר ונשפט למאסר ובעזרתה יוצאים החברים להצילו.

"Half Baked". מתברר שאפשר עוד לחדש

בדרך, דייב שאפל גם מתאהב, מתעשר, מסתבך ומפיק לקחים חדשים על החיים, הכל בזכות, או בגלל, הגראס. מה שמדהים ב-"Half Baked" היא העובדה ששאפל והאחרים הצליחו לקחת את אחד הנושאים הקומיים השחוקים ביותר בארצות הברית והפכו אותו למאגר בדיחות טרי ועדכני.

כמה בדיחות אפשר לכתוב אך ורק על מריחואנה? מתברר שהמון. כמעט ולא עוברת דקה בסרט מבלי איזה פאנץ' ליין מבריק. בשונה מקומדיות מטופשות מזן האחים וויינס, פרצי הצחוק שמעורר "Half Baked" הם חכמים באמת. זו גם הסיבה ש-12 שנים לאחר שהסרט יצא לאקרנים, הוא נחשב לקאלט לא רק עבור חובבי המריחואנה, אלא גם עבור אוהדי הקומדיות באשר הם.

לא לצעירים בלבד

אבל למרות ההבדלים המהותיים בין שלושת הסרטים שהוזכרו עד כה, דבר אחד משותף לשלושתם: הם היו סרטי סטלנים למהדרין, כאלה שידעו בדיוק לאיזה קהל הם פונים ועמדו בציפיות של אותו קהל יעד. "להציל את גרייס" לעומת זאת, היה אולי הסרט המשמעותי ביותר בתהליך ניכוס הומור הסטלנים למיינסטרים הקולנועי. כוחו של ה-THC כיכב הפעם בדרמה קומית פשוטה ומקסימה, שבה הוא פעל כקטליזטור עלילתי אמנם, אבל לא כעזר הכרחי לשעת הצפייה.

"להציל את גרייס". גם הבריטים בעניין

הכל כאן חריג יחסית לנוף סרטי הסטלנים: ההומור האמריקני הבוטה והמטופש מוחלף בשנינויות בריטיות מעודנות, ואת מקומם של הגיבורים הצעירים וחסרי המעש, תופסת אלמנה חביבה שבהעדר מקור הכנסה מסודר, מחליטה לנצל את כישוריה החקלאיים והחממה הפרטית שלה לצורך גידולים של זני קנביס מושבחים.

אבל למרות ההבדלים הרבים, והעובדה שהסרט משתמש בסמים הלא-כל-כך-קלים שבמרכזו כתפאורה בלבד לקומדיה שובה לב ולא כעניין לכשעצמו, קהל היעד של שלושת הסרטים שהוזכרו לעיל לא יתקשה להפיק הנאה גם מ"להציל את גרייס". בסופו של דבר, נדמה כי הסרט רק הוכיח עד כמה השנים שחלפו הפכו את הקנביס וההומור הקולנועי שסביבו למיינסטרים של ממש, חוצה דורות ופערים חברתיים.

סטלנים בכאילו

"אננס אקספרס" ("Pineapple Express") שמסיבה תמוהה דילג על בתי הקולנוע בישראל כשיצא בקיץ 2008, היה ללא ספק אחד מסרטי הסטלנים המוצלחים ביותר של השנים האחרונות. אבל למעשה, במובן מסוים הוא גם הציג שלב אבולוציוני חדש בז'אנר. 

"אננס אקספרס". סטלנים? לא בדיוק

מצד אחד, "אננס אקספרס" כן עשה שימוש בכל מאפייני הז'אנר הקבועים והקלאסיים - מסע ומשימה של בחורים צעירים שמכלים את זמנם ואת ריאותיהם בעישון גנג'ה. מצד שני, לפעמים נדמה שהעיסוק האובססיבי בקנביס ותוצריו הנלווים הוא רק תירוץ בסרט שבו אל הומור הסטלנים הקלאסי הצטרף גם ההומור השנון של כנופיית ג'אד אפאטו. הרי באותה מידה אפשר לטעון ש"סופרבאד" היה סרט סטלנים - אלא ששם, כידוע, לא הודלק אפילו ג'וינט אחד לנחמה.

הגיבורים הם אמנם סטלנים מן המניין - אחד מהם, בגילומו של ג'יימס פרנקו, הוא גם סוחר - אבל הם גם צמד שמצליח לנהל דיאלוגים נורמליים ורהוטים, גם אם הבמאי דיוויד גורדון גרין ניסה להסוות זאת ב"מבטא סטלני". הצמח האסור אמנם מסבך גם אותם, כמו גיבורי "Friday" או "גלגל אותה" בזמנם, אלא שהפעם שהמשטרה, כך מתברר, כבר לא מציקה לסטלנים הקטנים, ובמאי הדור הנוכחי נאלצו למצוא להם אויב חדש: ספקי הסמים הם אלו שמנסים לחסל אותם, ומתחקים אחר עקבותיהם בגלל שארית של ג'וינט הידרופוני משובח. הכל התהפך, כך נראה, אבל ההומור הסטלני עודנו חי.